נוגעים בלב, נוגעים ללב...

המצב מתסכל ברמת

אינסטינקט החיבוק

והחיבור.

אנחנו פיזיים מדי בביטויי

חיבה ואהבה, כמובן,

תוך שמירת הסייגים ההלכתיים

והאזרחיים.

באה הקורונה

ועצרה אותנו.

נמצאנו נוגעים בפוטנציה

ונגועים בפוטנציה-והכף, תרתי משמע, נוטה לנגוע בצו הלב.

ואולי המעגלים הסטריליים שנכלאנו בהם בעל כורחנו

בבדידותנו הלא מזהרת,

מעלים באוב את החלופות

הגנוזות, הזנוחות וגם

הנטושות- להשקיע בהבנה,

במקום שהיד אינה משגת-

עבודת הלב, הרגישות, האמפתיה,

החסד היהודי המזדמן והלא מזדמן,

הגדלת ראש לנקוף אצבע,

לפרוש כף-גם במרחק שני מטרים, גם במרחק קילומטרים-

"כי אין כה' אלוקנו המגביהי

לשבת, המשפילי לראות

בשמים ובארץ, מקימי מעפר

דל מאשפות ירים אביון"

ואז, בעבור זעם,

שוב נחבק חיבוק מותר,

המשכו של החיבוק

הפנימי בצו עליון.

בריאות!