מן שולחן

פסח הוא זמן שולחן קלאסי.
כל חיינו הבונים והנבנים הם זמן שולחן.

אנחנו הרי למודי שולחן.

ידענו את שולחן היצירה בגן ואת שולחן שיעורי הבית בספרייה ואת שולחן הפינג פונג ואת שולחן היועצת ואת שולחן השבת ואת שולחן הכיתה ואת שולחן חדר הבחינות ואת שולחן הפיקניק.

וכל שולחן הוסיף למרקם אישיותנו המתפתחת, המצטמחת, המתחספסת, כי מולנו, סביב השולחן, תמיד נמצא הלא נשכח ההוא שהשפיע עלינו או הושפע מאיתנו.

וכך, בנקוף השנים, הוספנו להתנהל בתרבות השולחן בחילופי התפקידים -
ואנו שהיינו תלמידים עד אתמול, נמצאנו מורים, ואנו שהיינו ילדים עד שלשום, נמצאנו הורים, ואנו שהיינו חניכים בין כותלי הסניף הקלופים, נמצאנו חונכים.

והשולחן, שולחן.
עדיין מוצב שם, מתאייש לו חדשות לבקרים בשותפי החוויה החינוכית המכוננת.

וכולנו בוגרי השולחן לפרקי חיינו ותחייתנו, אוספים בציקלוננו אפקט מצטבר של זמן האיכות השולחני, מתקבצים סביב שולחן הסיכום השנתי והרב שנתי, מקשיבים ומשמיעים, שוטחים על השולחן דפוסים והרגלים מימים ימימה, ומימים של כאן ועכשיו - משולחן הגן ועד שולחן הסדר, כך, במסלול התהוותנו ,בקוטר השולחן המתרחב והולך.

יושבים ומסבים, מיוזעים ומסופקים, בני חורין בקשר עין מעגלי, שיוויוני, מכבד ומתכבד, שתחילתו מונולוג של 'והגדת' ושיאו בדיאלוג 'והיה כי ישאלך בנך' - פינג פונג רעיוני, המשכו של שולחן הפינג פונג ההוא, מימי ראשיתנו ועד עתה, בסגירת מעגלים.