הקורונה עשתה בנו חיטוי, אנחנו יושבים בבית מתוך הסכמה ולא משתוללים

השאלה היחידה היא איך אנחנו על ידי העוצר הזה, על ידי המכה הזאת, נוכל להתחיל לקבל שינוי פנימי, צורה חדשה של יחסים. כי העיקר הוא להגיע להחלטה שאנחנו רוצים בשינוי

נוף מקומי
נוף מקומי

"הלוואי שהיית צודק אבל אין סיכוי שזה יקרה", "ערבות הדדית עולמית בין בני אדם? אתה אופטימי מדי", "אנושות שמסתפקת במועט? חיים של הרמוניה עם הטבע? אתה חולם בהקיץ". כך כותבים לי גולשים שונים מרחבי העולם.

ואני מסכים איתם. כי כמו שאנחנו נוהגים היום, מתוך צורת החשיבה האגואיסטית ודרך ההתנהלות השגורה מאז ומעולם, הרעיון של חיים של שיתוף והתחשבות באחר, חיים של הסתפקות במועט נשמע רעיון מופרך, אפשרות שלא תיתכן. מצד שני, מי שיער שנתגלגל למצב של מגפה עולמית, שהכול ייעצר, יעמוד ויידום? הייתם יכולים לתאר לעצמכם עולם כזה שנעצר בבת אחת?

ראיתי תמונות של מנהטן ריקה, תל אביב קפואה, פריז כבויה ומוסקבה שוממת. ערי בירה שוקקות חיים נראות פתאום כמו פריימים מסרט הוליוודי ישן על "היום שאחרי". האנושות מתמוטטת תחת וירוס כה קטן לא מזוהה, הופכת משהו בראשיתי, כלל-אנושי. לכן בואו נימנע מהחשבון הרגיל, מההיגיון הישן המרובע, מהקיבעון המחשבתי, ונחשוב שכן ייתכן ששינוי אדיר ביחסים בינינו הולך ומתקרב, ששינוי עולמי כזה קורה. והנה, הוא כבר כאן, בואו נקבל את פניו. הנה, עקב ההימצאות במצור אנחנו בהדרגה מפסיקים להתייחס רע זה לזה, מתחילים להתגלגל לכדי שינוי עמוק במערכות הקשרים בינינו מקצה אל קצה.

ולא חשוב שהטבע עצמו חייב אותנו להתרחק זה מזה כדי לא להזיק לזולת, שהוא הגורם שבגללו אצנו רצנו להסתגר בבתים. הטבע העליון תמיד ראשון לחייב תנועות גדולות ומשמעותיות בהתפתחות העולם, אחרת לא היינו זזים. גם את האגו, יצר ליבנו הרע מנעורים שאיתו התנהלנו עד היום, הוא שתל וגידל בנו משך השנים. הכול בא ממנו.

אולם עכשיו הטבע נותן לנו תנאים חדשים, מפתיעים, כאלו שהכול יכול לקרות בהם. אז אפשר ואפילו רצוי לחלום, להעז לתאר את העולם חדש. אני עצמי שכבר ראיתי הרבה שינויים במשך חיי, לא חלמתי על שינוי כמו שנעשה היום בעולם בחסות הקורונה, שינוי כל כך עוצמתי ומהיר.

עכשיו השאלה היחידה היא איך אנחנו על ידי העוצר הזה, על ידי המכה הזאת, נוכל להתחיל לקבל שינוי פנימי, צורה חדשה של יחסים. כי העיקר הוא להגיע להחלטה שאנחנו רוצים בשינוי. שאנחנו מקווים לעולם אחר, שואפים לכדור ארץ שונה, מייחלים לסביבה נקייה ויפה יותר. בעיקר נקייה ביחסים בינינו.

הקורונה כבר עשתה בנו ניקוי ראשוני. אנחנו נמצאים בהסגר ומסכימים לשבת בבית. לא משתוללים, לא מתנגדים בתוקף להנחיות ולא מנסים לעקוף אותן. פה ושם כבר מורגש שלא דחוף להצליח. קצת נרגעה לה התחרות היומיומית המתישה להרוויח.

במקביל לתגובות כמו: "איך אתקדם בחיים עכשיו?" ו"מה יהיה עם העסק שלי?", מורגש שהאנשים נעשים עצורים במקצת, כנועים, כאילו איזה כוח מלמעלה נח עליהם ברכות ולא נותן אפשרות להתרוצץ לעשייה מיותרת. כאילו יורד מין ענן על בני האדם ומבשר להם: "אל דאגה, הכול בסוף יסתדר".

זו הרגשה נכונה ומורכבת. זה רצון מיוחד שאופף אותנו ונכנס בכל אחד ואחד, מעורר בנו הרגשה מסוימת שאנחנו יכולים להסכים לשבת בבית, מרגיע אותנו שלא בוער ללכת לעבודה. על פניו מדובר בתנאי לחץ: ארבעה קירות וביניהם אותם פרצופים לפניך שעה שעה, יום אחרי יום. אף אחד לא חשב שהוא מסוגל לסבול מצבים כאלו שבו מתבצר עם בני הזוג והילדים מסביב לשעון. ובכל זאת שורדים. כלומר, יש כאן פעולה ייחודית ומעניינת שעוברת עלינו, עיני כולם חוזות בה. אז אפשר לשחרר את החלומות והתקוות מסורגי הספקנות וההססנות, ולתת להן חופש לשוטט ולפעול בעולם. לזרום עם כוח הטבע, זה כעת השלב.

נושאים: קבלה לעם, דר מיכאל לייטמן
נוף מקומי
נוף מקומי
נוף מקומי
נוף מקומי
לגור בנווה שמיר - להישאר בבית שמש
הכי טובים, הכי מעודכנים:
הורידו עכשיו ב-Google Playהורידו עכשיו ב-AppStore
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו:
דירוג: