גמורים (או: המטלית שלא נס ליחה)

שחה לי עקרת בית ותיקה, שפסח מציף אותה באנרגיות מחודשות, טעונות עצמת טורבו שנתית לא נלאית

מצות
מצות

'אין כמו פסח. טוב שזכינו בחג הזה.. הבית עומד פה על הפרק. הבית מתחדש, מתארגן, מתנקה. יש רעש, יש מהפכה, יש החלטה, יש נחישות. בודקים בודקים, וזה לא נגמר. אני מכורה לחג הזה... כבר חודש לפני, אני מתעוררת, כאילו נולדתי מחדש. אישה זה הבית, אישה זה כל הבית, על כל הפריטים שלו. אני מדברת עם הבית.

הבית מדבר אליי. מכל פינה הבית מדבר אליי- מהחורים, מהסדקים, מהבטן של המקרר, מהמסילה של הווילונות, מהידיות של הדלתות, מהמדפים של הספרייה. ואצלי זה לעבור ספר ספר, ממש כמו בבית תינוקות, תינוק תינוק, עם כל תשומת הלב. האמת היא שהבית נראה נורמאלי בימים רגילים. השגרה יציבה ואין חריגים. בית שמתוחזק יפה, הוא גם בית ששום דבר לא מיותר בו.

אז זהו. שלא.

פסח הוא גם החג של הדברים המיותרים. אתה לא תאמין מה הוצאתי מכאן, שלושה שקים מלאים של דברים שאנחנו לא צריכים, מיותרים. דברים ששוכבים ימים על גבי ימים, מבלי שנשתמש בהם. קח דפים ועוד דפים. קח בגדים שכבר מזמן שכחו לעלות עלינו. קח נעליים נוסטאלגיות, קח עוד ועוד דברים שסתם לא נגענו בהם, שכחנו מהם, אתה יודע, לא רלוונטיים שכאלה...

אבל מה, ישנו מחיר לצד סיפוק של חידוש ורעננות- פשוט, נופלים מהרגליים. אני חושבת שהביטוי הזה נוצר בשביל הפסח: 'ליפול מהרגליים'. כמה שתנסה, כמה שתחפש בחורים, בכל פינה אפשרית, זה לא יעזור. תמיד תמצא עוד משהו, תמיד תרגיש שזה עדיין לא זה. סוג שח אובססיה. לא גומרים, לא גומרים, עד שנגמרים.,כן, זה פשוט לא נגמר.. אתה נמשך כמו מגנט בעקבות כל גרגר כזה. העיניים רוצות לראות הכול מושלם, מכובס, מבריק, רחוץ, ממורק. זה פרפקציוניזם שעולה לך בעיניים טרוטות, בוורידים הניכרים, בעייפות, בתשישות.. אני אוכלת צהריים, ככה, חוטפת, והעיניים שלי פתאום נעצמות.. ואין לך זמן לשום דבר.

אבל הסבלנות, לדוגמה, נדרשת לצד הסבלות.

אתה שומע נקישות בדלת, ואתה תוהה, דווקא עכשיו, דווקא עכשיו, ואתה באמצע פרויקט החיים שלך בניקיונות האלה, ופתאום נוחת עליך מישהו, מכרה ותיקה שעברה במקום, ואתה צריך להקשיב ולהאיר פנים, להתנהג כאילו מעולם לא הגיע חג הניקיונות. וצריך להתנתק ולהתיישב בסלון ההפוך בתוהו ובוהו, לענות על שאלות, וגם לשאול, כדי להעניק תחושה שאתה רצוי.

מה אגיד לך, לא קל, זה לא פשוט, בתוך קדחת הפעולות הלא נגמרות. וזה גם מבחן ביחסי אנוש- איך בתוך הדרמה, אתה שולט גם באיכות של הביצוע , של ההכנות, וגם בריכוך של מידות טובות מתחייבות שבין אדם לחברו. זה לא תמיד הולך יד ביד... כי העומס והמתח עושים את שלהם, ויש הסיכוי הזה להתפרץ פתאום.. אתה יודע, אבל שומרים על איזונים, על שליטה עצמית, והטלפונים האלה באמצע השפשוף והקרצוף, וההקשבה שמתחייבת, כשביד אחת שלך הטלפון הנייד וביד השנייה המטלית הזו שלא נס ליחה..

אני בקושי נחה. אין לילה ואין יום. הבן שלי אומר שאני ישנה עם הנעליים... אבל זה החג, זה האקשן שלו, זה הריתמוס שלו. והקניות, הקניות, עולם ומלואו. הן לא נגמרות. עגלות עגלות, יום ולילה ולילה, והתורים הארוכים האלה. אתה ליד הקופה, והראש בבית, אתה בבית, והראש שלך ליד הקופה.

ואז מגיעים לליל ההסדר. הכול מסודר, מושלם, מבריק, מצוחצח, ואפילו מהשולחן החגיגי הזה, בעין בוחנת, אתה עוד עשוי להבחין באיזה גרגר סורר ששרד, מחייך אליך מנצח מהצד, כאילו אומר לך, לשנה הבאה בירושלים..."

נושאים: יהודה גובני, עקרת הבית
מצות
מצות
מצות
מצות
לגור בנווה שמיר - להישאר בבית שמש
הכי טובים, הכי מעודכנים:
הורידו עכשיו ב-Google Playהורידו עכשיו ב-AppStore
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו:
דירוג: