הכול עשוי להתחיל על ספסל פיקניק...

לא מזמן קיבלתי בדואר האלקטרוני שלי מסרון ממכר במחנה הקיץ היהודי 'רמה ניו אינגלנד'. כשאתה מעניק חוויית עברית ליהודי בחוץ לארץ, שילחת לחמך על פני המים...

ספסל עץ
ספסל עץ

הוא הזכיר לי את שמו, מיכאל. ועוד הזכיר לי את המילים שלימדתי אותו בעברית בכל שעת כושר שהייתה לנו לחוות את מכמניה של לשון הקודש בחידושים ובתחדישים. בארבע שורות צנועות מבקש מיכאל להודות לי על תריסר או שתים עשרה המילים החשובות שהנחלתי לו. הוא לא שכח. הוא לא ישכח. שנה חלפה מאז, וגם שנתיים, וגם שלושה קיצים רצופים. היינו נפגשים במנות קטנות, לומדים, מלמדים, קושרים שיחה מאומצת בעברית, משכללים, משפרים, מפנימים. כך, בצל עצי האורן הסוככים בלב הפסטורליה המפעימה, היה מיכאל בן העשרים וחמש שותה בצמא, משבש, משבר, מפרק בנאמנות של שוחר עברית ויהדות. הוא היה מצרף הברה להברה, מתנהל לו בהיגדים מאומצים, מלאכת מחשבת שתי וערב שתי וערב, ואני, מנגד, מאזין, מהנהן, מעניק את ההכשר, הופך את מיכאל לשותף לדיאלוג בפינג פונג מילולי מסתעף ומתענף.

היינו שואלים ומשיבים -שאלה תשובה, ועוד שאלה ועוד תשובה. התחלנו ב'מה' וב'מתי' וב'איך' וב'איפה', ואחר כך התבקש מיכאל לצרף את תשובותיו העבריות לפסקה ארוכה אחת, כשאני יורה בין ובין את מילות השאלה בלבד, כדי להרהיט את דיבורו לכדי מלל רצוף, מתמשך. בתחושת ניצחון מחויכת ומשועשעת היה מיכאל חותם את המונולוג המאומץ, שהכיל למעשה את תשובותיו לשאלות המנחות, אבל כך התחיל הדיבור או הייצור שבדיבור.

כן, זו הייתה השיטה, זו הייתה הגישה, לייצר דיבור, לייצר עוד מילה ועוד מילה, צמודות למילות השאלה המובילות. עונים ל'מתי' ,עונים ל'איפה', עונים ל'מדוע', וקיבלנו דיבור מיוצר, מעובד, מפותח, ואותו שולפים מההקשר הנקודתי, אי שם במחנה קיץ, ומנחילים אותו בהרגלי דיבור יום יומי, מחוץ לזירת ההתלמדות הפרודוקטיבית, כך, בחוויית הקניה בזמן אמת קצוב, ככל שאינך חושב על אפקט הגלגל לטווחים המתארכים. אתה ממוקד בחוויית העכשיו המחיה, המדרבנת, ואז נפרדות דרכיכם- אתה לחלוטין שוכח, מתנתק, מעתיק את עצמך לשגרתך התובענית, החיוורת משהו, הרחק הרחק מספסלי העץ הקסומים, בלב לבו של מחנה הקיץ המפעים.

אז דיברנו על אבא ועל אימא ועל 'בן כמה אבא' ועל 'בת כמה אימא', ודיברנו אחר כך על מי זה אבא, מה זה אבא, ואיך זה אבא, ועם מי אבא, וכמה ילדים לאבא, וכמה נכדים לאבא וכמה נכדים לסבא, ואיפה עוד אבא, ואיפה עוד אימא, והיכן נולד אבא וכמה אחים לאבא. והכול במחזוריות מונוטונית שהעשירה ופיטמה ודישנה את הדיאלוג. כך מייצרים שפה מחומרים זמינים זנוחים וקדומים, מסתייעים בשאלות מידע כה בסיסיות שזוקקות מאמץ מוגבר של בריאה מחודשת, יצירת יש מאין.

מיכאל אהב את הדינאמיקה הלא נלאית, הלא מלאה, רק 'אבא' נגס מאתנו שעה אחת בקירוב, כך, במענה למגוון שאלות, כחקירה מילולית סיזיפית ומועילה בעת ובעונה אחת. דווקא הסתמיות התקדשה כאן בשירות העברית - לא חשוב מה שאלת, אם שאלה טיפשית אם שאלה טיפשית יותר- זו, השאלה, דרשה מענה מידי בעברית, וכך קיבלתי עליי להחיות את העברית בפיו של מיכאל, וזה, בעיניו המתלקחות, חש את תחושת הניצחון החלקי,

כרוכב הסוס המשתלט על האציל הסורר. מיכאל, כאמור, לא שכח לי את הזדמנויות הפז ההן שמילטו משפתותיו עוד עיצור ועוד עיצור. והדקלום הישיר המוזמן המתוזמר החל אט אט להתנגן בפיו, בניגון השאלה ובניגון התשובה ובניגון התהייה ובניגון התדהמה ובניגון ההחמצה ובניגון הגעגוע. כך נתאספו הקולות מגרוננו בהגייתם המתנגנת ככל שנדרש. מיכאל נתבע לא להסתפק בשאלת המידע היבשה 'מה קרה?' כי אם לנגנה בנעימה הולמת, משכנעת, מעוררת: 'מה קרה?', ספק ברוגז ספק בהפתעה. כן, לניגון לבדו ייחדנו מיכאל ואני דקות ארוכות, עד שהמילים בקעו מגרונו בפקודת סנטימנט מכוננות. ולא רק הניגון, גם שמו הפרטי 'מיכאל' במלרע, ואם אפשר גם חי"ת ועי"ן. היינו משתעשעים בשני העיצורים המסגירים והתובעניים. את העי"ן חילץ במשורה, את החי"ת הותיר בשיבושה הרווח, בוגדנית, חסרת תקנה- אז מה הפלא אפוא ש'אני חושב שזה חשוב' מתחלף באני 'כושב שזה כשוב'. ואיך תבדיל בין 'רועה צאן' לבין 'רואה צאן'.

קיצורו של דבר, עברית היא לפני הכול חוויית הטעמה והטמעה, שרירי פנים מתעוותים משהו, כאותו שריר בטן שמתכווץ בצירי לידה ממשמשים. כך, דקות ספסל ארוכות עשינו מיכאל ואני. ספסל העץ הפשוט ליד שולחן הפיקניק הפשוט, בלב הפסטורליה המפעימה במחנה הקיץ. והרי"ש, הרי"ש, אוהו! חגגה היטב בלועו-כה אמריקנית, כה לא ישראלית, כה זרה, בתוך משפחת העיצורים שמכניעה את אחיותיה בצליליה המזדקרים לכל אוזן מצויה, כך, כמעט בכל צירוף אפשרי, בהיגד ספונטאני, 'ראיתי', 'אני אמריקני', 'אני רואה'.

ומה על סיוטן של מילות היחס הלא מקבילות? גם אלה רבצו לפתח פיו של מיכאל, וכשהציג את עצמו בקצב דיבור אולפני, אמר בתום לב 'אני שמונה עשרה' -כי זו המחשבה באנגלית, בבניית המשפט בשפת האם שאינה זוקקת את ה'בן'. ומיכאל משנן 'אני בן שמונה עשרה' ,וכך, מחשיפה לחשיפה, בדיאלוג המשתבח בעברית הנלמדת והמתלמדת, היה מיכאל כבר מאריך בביטוי המילולי, משייך אותו, מנגן אותו, מעתיק אותו מהאנגלית שפת אמו לעברית שפת אמו הנרכשת.

כי מיכאל זו ירושלים וזו ציונות מבשילה והולכת עד כדי הרהורי עלייה, אולי למגינת לבם של הוריו הביולוגיים ,אי שם במנהטן הלא דוויה. ' אני רוצה בא ארץ ישראל..', משמיע מיכאל, שוב, בשיבוש חינני, ואינני קוטע את דיבורו, משום שלומר רעיון יהודי שכזה, הוא משהו שאינו טעון תיקון מילולי בזמן אמת. דווקא השימוש בפועל 'בא' במקום בשם הפועל 'לבוא', הוא הוא שעושה את העניין כה אמיתי, כה ראשוני, כה טהור, היות ומוצאו הרגשי של ההיגד מנצח את הצורך או הדרישה לתקינותו המלאה. 'אני רוצה בא לישראל' –נו, יש מבטיח יותר מזה? יש קדוש מזה בשפת הקודש?ומיכאל ממשיך, שוב, בתבנית המשפט האנגלית: 'הייתי על טיול בישראל שנה עברה'.

ואני מהנהן ראשי בקשב מאשש, מבלי שאשתחל לרצף המדהים. רק אז, בתום האמירה האסוציאטיבית המתארכת והשוזרת והרוקחת מכאן ומשם , אני שב ומתקן, וזאת רק לאחר שהתפעלתי מתוכן הדברים ,מה שחיזק את ביטחונו של מיכאל בעברית המדוברת, ולא רק המדוברת, כי אם הרעיונית, הרוחנית, הדתית, היהודית, הציונית, כך, בשלל גוניה הבוקעים מגרונו, נובעים מהמיית לבו המפכה. מיכאל אינו היחיד. בשנותיי הרבות והארוכות והטובות במחנות קיץ, מצאתי את עצמי מול קבוצות ויחידים בחוויית העברית. כן, 'חוויה' קראתי למפגשי העברית למיניהם. וחוויה היא העניין בהנחלת שפה בכלל והמחשת העברית בפרט. זה לא רק לדבר עברית, זה לחוש את היהדות שבה, את הישראליות שבה, את ניחוחות הפרי שבה, וגם לדמוע בה ולעלוז בה ולרגוש ולסעור בה ולרקוד בה ולשיר בה.

אגב, בכל פגישות העברית עם חניכים ומדריכים ואנשי צוות, אני מדגיש שאין זה שיעור עברית, כי אם מפגש עברית או חוויית עברית. ובכלל, גם המילה 'חוויה' התחבבה בפי המתוודעים לשפה ברמות ידיעותיהם המשתנות. ה'חוויה' כה ידידותית, כה נוחה בהברותיה הפתוחות לרווחה, ללא מחסום הברה סגורה אחת. חוויה בפיזור חלקיה: ח וו י ה. ואפשר להתנגן בה ולסלסל בה שוב ושוב. כך, לדוגמה, מזכירה לי חניכתי משכבר ימים, מרחק שלושים קיצים, דבי פידלר, את המילה 'חוויה' שהייתי פותח ופוצח בה את פגישות העברית. שלושים קיצים חלפו מאז, ואולי שלושים וחמישה שכאלה, אבל בעוקדן המכריס אשר בביתי שמורות איגרות מצהיבות, מרגשות עד כדי לחלוחית, כך, בכתב ידה של דבי, ובגופן ה'חוויה' הלא נשכחת בעיצוריה העבריים.

שפה היא חוויה שאיננה נשכחת לעולם, לא מצד אוצר מילותיה הנרכשות בהכרח, כי אם מצד עצם הרגש שבהנחלתה, וככל שהנך לא קונבנציונאלי, וככל שאתה מציג את השפה, שר אותה, צוחק אותה, כועס בה, ומסוגל גם להשתטות בה, כך היא נספגת בקרביים, לעולם נצרבת, מעצם נוכחותה בכיליותיך ובמעיך, גם אם נשכחה בתבניותיה המוגדרות.

ובחזרה למיכאל. מיכאל שוהה כעת הארץ, וכך הוא רושם לי בדואר האלקטרוני, בעברית שאינה מלמדת כלל על צעדיו הראשונים, כי אם על תחילתו של שטף בחיבור ובמחשבה. לקרוא ולהתרגש. ברוך הבא מיכאל לארץ הקודש, היישר מספסל הפיקניק במחנה הקיץ. כן, שם על ספסל פשוט, ליד שולחן עץ פשוט, דווקא שם מתחיל המסע הסהרורי המילולי, שמסתיים לו בצעד בוטח על כבש המטוס המוצע ליורדים מהמטוס, במדרגות עולות ועולות בסולם יעקב, היישר לצריחי מגדליה של עיר הנצח.

ואחתום בחוויית עברית נוספת ממחנה הקיץ.

לפני קיצים אחדים, הגיעו למחנה אורחים שנמנים עם ועד הורי המחנה. בעודי פוסע בין עצי החורשה המגביהה, שמעתי קריאה מהדהדת ממרחק קצר: 'יהודה!'. הפכתי פניי וראיתי אישה מהודרת רצה לעברי, מלווה בשתי בנותיה המתבגרות.'אתה לא זוכר אותי', אמרה לי נרגשת, ולחלוחית מבצבצת בעד משקפיה, 'אבל אני זוכרת אותך', הוסיפה ולחלוחיתה מבצבצת ונוצצת, 'היית מדריך שלי לפני המון קיצים, ויום אחד לקחת אותנו החניכים לשוט באגם, לשיר ביחד את השיר קסם על יד כינרת..'. ואז החלה לשיר, ואני אתה, 'קסם על יד כינרת...', כך, עד מילת הפזמון האחרונה. והתחושה הייתה שאנו שוב על פני המים במסע הזמן.

חוויה חוויה. כמה חווייתית חוויית ההתחברות והתחייה המחודשת מימים עברו. אלה אינם פסים מן העולם, נצררים ונשמרים בתיבת זהב, שיד המקרה לפרקים פותחת בנדיבות, לפעור פתח לגן העדן הגנוז בתודעה מימים ימימה...

נושאים: ישראל, חו"ל
ספסל עץ
ספסל עץ
ספסל עץ
ספסל עץ
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו: