כל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח

הקשו הראשונים הרי מצוות סיפור יציאת מצרים היא מצווה דאורייתא, שנאמר ״והגדת לבנך" (שמות, י"ג, ח') ומדוע לא תיקנו לברך עליה ברכת המצוות כמו שתיקנו על שאר המצוות.
ונאמרו בזה כמה תירוצים:

א. באבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) תירץ בשם הרשב״א ק שכיון שלמצות סיפור יציאת מצרים אין שיעור ואפילו בדיבור אחד יוצא ידי חובה והקשה על תירוץ הרשב"א בספר משחא דרבותא (תעג) דהנה במצוות לימוד תורה אין לה קיצבה וכל יום אדם מברך עליו, ומרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת חזו"ע (סי' יט) כתב לתרץ דאף בזה יש קיצבה שהרי אמרינן בגמ' במנחות (צט ב) שאדם יכול לצאת ידי חובה של לימוד תורה בק"ש שחרית וערבית, ולכן יש לה קיצבה וכן הסכימו האור זרוע (ח"א ס' קמ) ורש"י והריטב"א והרשב"א (הובאו בשו"ת הרידב"ז ח"ג ס' תטז.

ב. רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח״׳ד) תירץ בשם רבנו פרץ, וכן תירץ האבודרהם (שם) בשם הריא״ף, שמכיון שכבר מזכירים יציאת מצרים בקידוש על היין, על כן אין מברכים עליה. וכן כתב הפרי חדש (סי׳ תעג) שכבר יצא ידי חובתו כשהזכיר יציאת מצרים בקידוש, ושוב אינו יכול לברך על מצוה זו, אולם הקשה ע"ז מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בספרו שו"ת חזו"ע סימן יט' מהתוס' בסוכה (ז ב, ד"ה בעידנא דאגבהה נפיק ביה) שכתב לגבי לולב שלמרות שמתי שהרים אותו יצא בו ידי חובה כיון שהמצוה ממשיכה יכול לברך עליו עכשיו, וא"כ ג"כ כאן למרות שכבר קידש והזכיר יציאת מצריים עדיין יכול לברך על ההגדה. כי כל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח.

ג. בשו"ת הרא"ש (כלל כד סי׳ ב) תירץ שאת מצות זכירת ליציאת מצרים מקיימים על ידי המעשים שצותה עליהם התורה, ומתוך כך נזכרים בסיפור היציאה״, וההגדה מן התורה אינה אלא שאם ישאלהו בנו אזי יקיים בו "והגדת" וגם ע"ז תמה בשו"ת חזון עובדיה שהרי נאמר "והגדת" בפירוש "ולמען תספר באוזני בנך" ואיך יצא בהרהור .

ד. המאירי (ברכות יב: ד"ה והזכרת) כתב שאפשר לסמוך על ברכת "אמת ואמונה" שחותמים בה "גאל ישראל" בתפילת ערבית ולפטור בה את ברכת המצוות. וכעין זה כתב בשבולי הלקט (סי׳ ריח) בשם אחיו רבי בנימין שמצות ההגדה נפטרת בברכות קריאת שמע שמזכירים בה יציאת מצרים ומברכים לפניה ולאחריה.

ה. עוד תירץ בשבולי הלקט (שם) בשם אחיו, שברכת ׳אשר גאלנו׳ שאומרים בסוף ההגדה היא ברכת המצוות של סיפור יציאת מצרים שהרי מזכירים בה פסח מצה ומרור. והטעם שתיקנו לאומרה אחר ההגדה משום שמברך בה על הגאולה, ואם היה מברך תחילה לא היה חוזר שוב לספר במעשה השעבוד.

ו. הכל בו (סי׳ נ) והארחות חיים (ח״א סדר ליל פסח אות יח) תירצו שאין מברכים על מצוה שאין בה אלא סיפור דברים.

ז. בשו"ת בשמים ראש (סי׳ קצו) יישב שההגדה כולה ברכות ותשבחות ואין להוסיף ולברך על אמירת הברכות. וכעין זה כתב החיד״א (שמחת הרגל על "מצוה עלינו לספר"), שטעם ברכת המצוות להודיע שכוונתו במעשה המצוות לשם שמים, וכמו שכתב בשו"ת דבר משה (ח"ג סימן ו') שמשום כך אין לברך על ברכת המזון ועל קריאת שמע, לפי שבמצוה עצמה הוא מודיע כוונתו לשם שמים, והוא הדין סיפור ההגדה כולה קילוסים תשבחות והודאות להקדוש ברוך הוא.

ח. "בשבח פסח" (קדש, אות ב ד״ה ועפ״ז) תירץ שאין מברכים על מצוה שאינה מתקיימת בבת אחת, כשם שאין מברכים על ארבע כוסות מטעם זה, והרי תיקנו להפסיק באמצע הסיפור בסעודה ובשאר דברים, ומשום כך אין לברך עליה. ותמה ע"ז בשו"ת חזו"ע דברכת ד' כוסות שונה שלא מברכים אשר קדשנו במצוותיו לשתות ד' כוסות, ומכיון שהם מופסקים בהגדה בהלל ובסעודה אין הארבעה ניכרים לעין א"א לברך, משא"כ בהגדה למה לא יברך אקב"ו לספר ביציאת מצרים לפני שיתחיל בהגדה ובסיפור יציאת מצרים, ועי"ש מה שיישב.

ט. בשו"ת חסד לאברהם (מהדו"ת סי׳ נד) תירץ שמאחר ואין מצוה לספר ביציאת מצרים אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו, וכדברי בעל ההגדה "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו", על כן תיקנו ברכה על העיקר שהוא מצה ומרור ולא על הטפל שהוא סיפור יציאת מצרים.

י. עוד תירץ בחסד לאברהם (שם), שלא תיקנו ברכה על קללה ופורענות, והרי לעתיד לבא תהיה יציאת מצרים טפילה וקיבוץ גלויות עיקרו, וכיון שלא זכינו עלינו לספר ביציאת מצרים, הרי נחשב הדבר למין קללה ואין מברכים על כך.

יא. בש"ות חזו"ע הביא בשם ש"ות "מחנה חיים" שאדם יחיד שיושב ועושה סדר לבדו אין צריך לספר בפיו אלא זוכר במחשבה בלב, כי הסיפור הוא לאחרים, ככתוב ולמען תספר באוזני בנך ושונה מזכירת עמלק שכתוב זכור אל תשכח לומדים מריבוי שיזכור בפה אבל בפסח שכתוב למען תזכור די בלב ולכן לא מברך כי הדבר תלוי ברצון אחרים אם ירצו לשמוע.

יב. "השפת אמת" כתב (ויקרא לב א ,ד"ה כל המרבה לדבר ביציאת ) שגם אם לא היה מצווה היינו עושים זאת משום הכרת הטוב,

שבת שלום ומועדים לשמחה
אמיר