"עפר הייתי לרגלייך... וחכי לי, אני אגיע"

רפי מכתבי, תושב בית שמש לשעבר, בשורת תפקידים ציבוריים, נפרד מרעייתו המנוחה, האהובה, טובה.

אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל
אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל

לפני כחודש הלכה לעולמה טובה מכתבי, רעייתו היקרה האהובה, הנכספת, של רפי מכתבי.

רפי עשה אצלנו בבית שמש חמש עשרה שנים בתפקיד מנהל הרווחה החינוכית, מרכז חגיגות השלושים וחמש שנים לעירנו, ועוד מיני תרומה ציבורית ענפה. רפי זכור לי מהיכרותנו האישית הלא רשמית, החביבה, הידידותית, ספוגה בהערכה הדדית של קשר שיח שוטף וחילופי הגיגים.

הצטערתי כל כך לשמוע את בשורת האובדן הקשה, במות עליו רעייתו, טובה, והיא באביבה החמישים ושמונה. במרחק יותר משני עשורים, טילפנתי לרפי, לנחמו, לעודדו, ולהתחבר באבחת הברה אחת למכר ותיק שלא שמעתי ממנו זה עידן ועידנים.

ארבעים דקות האזנתי לרפי, כאילו שהיתי במחיצתו. מה לא אמר אודותיה ומה לא סיפר. אשת החיל, סבתא לחמשת נכדיהם, נושאת ראשה בגאון על פני מחלתה המאיימת להשבית, מתנהלת בפסון העסקים כרגיל, גם לנוכח המחלה הארורה הממארת. זו נתנה בה את אותותיה, אך לא צלקה את נפשה. חודשי הסבל האחרונים היו להם לעדנה, לרפי ולטובה, מרעננים את חדוות עלומיהם ואת ניחוח אביבם. זרוע בזרוע, יד ביד, גם בגילויי הומור ושמחת חיים לנוכח שעון החול האוזל, בואכה העפר שאליו ישוב האדם.

מאור פניה של טובה כבר ניכר בדיוקנה, כך, בתצלומה המעודד. וזו טובה המיטיבה שעשתה בבנק ישראל ארבעים שנה{!} טובות ופוריות- מחזור זמן ניכר מתוחלת חייו של אדם, פרק שמלמד על אהבת הבריות במקום עבודתו ושלא במקום עבודתו, ומי שתוקע יתד ארבעה עשורים בין כותלי משלח ידו, חזקה עליו שישתרש וישריש. כן, זו דרכם של עובדים ותיקים ונאמנים, שהם מחבבים ומתחבבים, בוחרים לשכון במשכנם המקצועי כמו היה ביתם השני, בהיותם בני משפחה קורני משפחתיות בכל אשר יפנו.

מה הפלא אפוא ששופט העליון, יעקב טירקל, מציין באיגרת תנחומים את הערכתו הרבה לאישיותה של טובה, מרכזת הוועדה שבראשותו למטבע הישראלי.

וכך בין השאר רושם אודותיה כבוד השופט: 'זכיתי להכיר את טובה כאשר מוניתי ליושב ראש הוועדה המייעצת לתכנון שטרות ומטבעות של בנק ישראל. טובה שימשה מזכירת הוועדה. יעילותה, נועם הליכותיה, סבר פניה הטובות וחיוכה הנעים, האירו את ישיבות הוועדה". מילים מרגשות, ממחישות ומלמדות.

וכשאני קורא את מילות ההספד שנשא רפי בהלוויית רעייתו אהובתו, אינני יכול שלא לצרור לחלוחית בעיניי הבורקות, הקוראות, הנספגות.

וכך משמיע רפי מקירות לבו לאוזני המלווים הרבים שהופיעו להוקיר ולייקר בהר הזיתים, בבין ערביים בכויים, ביום השלישי, כך, בהמיית המשורר הדואב, הדובב: "ואת, טובה, היית שבה לביתך אחרי הטיפולים, וכל מבוקשך להשקות העציצים, להרוות צימאונם למתן חיים. טובה, כל כך הרבה דברים כבר מזכירים אותך, ואני מרגיש חנק בגרון, והדמעות עולות בעיניים. שיר ברדיו שאהבנו, שם של מקום בו היינו יחדיו, איזכור שם של אדם ששנינו הכרנו.

היית אישה של ספר ודעת, והספרים היו בעבורך משאב יקר. היית לי אם ואחות, חברה לחיים, לזוגיות מופלאה עם תעצומות נפש מדהימות, והדרך בה נפרדת מאתנו צלולה כתמיד, ואת יודעת מבוקשך.

כבר עברו שנתיים וחצי מאז פרוץ המחלה, וכל יום מאתמול נדם קולך כמו הנצח. אומרים שהזמן ירפא. זה לא נכון! הכאב יהיה אותו כאב, רק יותר מעיק, והגעגוע יהיה אותו געגוע, רק יותר עמוק.

בדרך ארץ, בנועם הליכות בדרכך , מטיילים את הארץ לאורכה ולרוחבה, ויוצאים אל העולם הרחב בחוץ לארץ, ושואלים אותי ואותך אם את ספרדייה או איטלקייה, ואת אומרת בזהירות המתבקשת: 'אני יהודייה', עדות לשורשייך בארץ הזו.

זיכרונות מתוקים ומדהימים הותרת בי. נלחמת כלביאה מגוננת הבית על ילדיה. אשת חיל מי ימצא. ויש לך טונות של נחת מהנכדים שלנו- כולם מקסימים, כולם יפים, כל אחד פנינה. הם בטוחים באהבתך אליהם, ומחזירים לי אהבה בתמורה.

כתמיד, הענקת לילדים, לתומר, שירן ונוריאל, ולאחריו עת נולדו הנכדים: לעילי, לעלמה, לעמנואל, לדניאל, ולרך שאך זה נולד, רפאל, הענקת אהבה אין קץ, ועם זאת הענקת להם ספר טוב, חוברת, עט, מכחול וצבעים שיש בהם כדי לצייר מארג אחד של הקניית החינוך, שישאפו לצאת ולעוף מן הקן אל העולם הרחב.

עוד בטרם לכתך, שאלו הנכדים,'סבתוש, כיצד את מרגישה?'.

תמיד השבת 'יותר טוב', למרות הסבל. והם היו מלאי שמחה, כאילו כל עולמם חזר אליהם, והם קטנים, בני גילם מתגעגעים לארוחות ערב השבת ביחד.

רצה הגורל וזה נגדע, ואנו מצווים להמשיך דרכך. איך נספר לנכדים שכבר לא יוכלו לראותך, שכבר לא ישבו על השיש להכין אתך אוכל ועוגות שכה אהבו?

טובה, את עדות לשם האדם שנתן לו השם ונתנו לו אביו ואמו.

טובה, את עדות ליופייך, לחיוכך, לשיעור קומתך, עדות ללבושך, לשערך, ולדרך הליכתך, עדות לעשייה של שלום ודרך ארץ, עדות לנתינה שאין בה שכר, וכל שכרך, טובה היקרה, נתינה כנחל איתן. היית עדות לחריצותך, לגשר של אחווה וערבות הדדית שבנית. תנוחי בשלום, אהובתי שלי. שקטה ורגועה ביקשת ממני אתמול בבוקר שנגאל אותך.

אתמול פנית לכל אחד מהילדים, לאמך היקרה ואחיך ואחיותייך, ביקשת להזמין האחות בבית החולים להרדימך למנוחת עולמים.

ועוד בקשה אחת הייתה לך בצדה: 'אל תבכו רבות'.

עפר הייתי לרגלייך, וחכי לי, אני אגיע".

נושאים: פרידה, אהבה, נחמה
אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל
אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל
אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל
אשה, אמא, רעיה אהובה. טובה ז"ל
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו: