לאנשים אין זמן לשום דבר.
אני מתקשר למכרים להזמינם לשיעור חגיגי, מרחק שבוע ממועד השיעור המיועד. הם מבטיחים לבוא, אומרים שירשמו, אומרים 'בוודאי, איזו שאלה!', מסכימים שזה חשוב, מתייחסים באהדה, מתנגנים בטון הבטחה לא מעורערת, כך, עד לרגע האמת. ואז, בבוא יום פקודה, מתחילים לבטל, להצטער, להתנצל: 'אבל ..אבל.. אבל... אבל.. אבל.. אבל.. אבל.. אבל'.