ימים קשים, ימים של קדרות זיכרון וחזרה לימי אוקטובר הארורים. רשתות הרדיו משדרות בכל רגע נתון סיפור גבורה, ועוד סיפור גבורה, ועוד זיכרון מבן יקר שאיננו עוד, או בת אהובה שנרצחה בדם קר, מבעל גיבור לוחם, מאב לילדים שבעה, כאילו זה היה רק אתמול. 6:29 סתם דקת זמן שהפכה כבר לעולם מלא, נשמות טהורות וגיבורים עלומים שאינם עוד איתנו.
ואנחנו כאן, כדי לזכור, לעולם לא נשכח. את גבורתם ואומץ ליבם, נדיבותם ורוחב ליבם לעשות למען האחר, למען החבר החברה, הידידה מהמסיבה, או מהמכר ההוא שבמקרה נתקל בו, מההיא שרקדה לידך במוסיקה ושמה אפילו לא מוכר לך. זה ה-7 באוקטובר, ויש מי שמתעניין במתרחש בערב יום ה-7 באוקטובר, כאילו זה יוסיף לנו איזה חידוש למסכת שאנחנו למדנו לומדים ועוד נלמד עליה.
איך תפסו אותנו שאננים, יהירים, בטוחים בעצמנו, בטוב ליבנו, בחמלת נפשנו על המדוכאים והמסכנים מעבר לגדר, בשעה שהם היו הרוצחים הכי אכזרים שהמתינו לשעת כושר.
שלוש שנים אחרי, ויש מי שנושא בלבו את הצלקת יותר, אבות לבנים, אמהות לבנות. ילדים להורים. אוי לנו. כמו אותו חורבן נורא מלפני אלפי שנים, כמו מאותה טרגדיה נוראה בה גלינו מארצנו, אנחנו דור ההמשך, חייבים להם את חיינו ואת דמותנו בארץ הזו. נקומה, נתפללה, נתחזקה, נלך לשדות ולכרמים, נעבד ונחרוש, נחדש ונתרענן, כי ככה עם ישראל חי. עם הנצח לא מפחד.
שלוש שנים אחרי, ועזה מחוקה, כמעט. רפיח הרוסה. דיר אל בלאח כבר לא מרשים אותנו וגבלייה יישאר רק באותו שיר מתנגן.
אשרינו שאלו היו בנינו, אשרינו שאלו הם הגיבורים עליהם תצמח מדינתנו. שנהיה ראויים לדמותם וגבורתם. אמן.
שתפו
ניווט במקלדת
מצב שחור - לבן
קביעת ניגודיות
גודל הטקסטים
גופן קריא
הגדלת האתר
תיאור בולט לתמונות
הדגשת קישורים
הדגשת כותרות
שינוי סמן העכבר
כיבוי הבהובים
התאמת קריאה
איפוס ההגדרות 
הצהרת נגישות