שיעור מחנך וחובה בכל בית- נאומה של  ראש העירייה

בלוך בליל הזיכרון לשואה והגבורה: השואה היא לא רק מספרים. היא גם מהות וסימני שאלה אחרים. כמה רוע יש בבן אנוש? איך אפשר להיות טוב במציאות של רוע?

ראש העירייה בנאומה המרגש
ראש העירייה בנאומה המרגש

ראש העיר ד"ר עליזה בלוך מבקשת לקבע בעיר מסורת חדשה, ציון יום השואה אינו עוד יום רגיל בחיינו, ובכלל הימים הבאים הוגדרו בעיניה לא פחות מאשר 'עשרת ימי התשובה הישראלים" להבדיל מעשרת ימי התשובה היהודיים. מתרגשת לקראת היום הזה, מבינה את גודלו ואת עצמתו, ומכאן הצורך להדגישו ולהעצימו למען דורנו והדור הבא כמו הבא אחריו.

בדחילו ורחימו, בענווה גדולה ובקול חנוק עמדה ראש העיר לפני אולם מלא באשכול הפיס, ונשאה נאום שכולו זיכרון כואב ויגון קודר על בני עמנו שנכחדו ונשמדו בשואה הנוראה.

אנו מביאים קטעים נבחרים מנאומה שראוי שכל ילד וילדה יקראו בביתם, ממש כמו שהם קוראים פרק יומי בתנ"ך. בנאום הזה מדברת עליזה בלוך, יותר כמחנכת, יותר כאמא, וגם כממונה על מערכת ציבורית בישראל.

"שנים רבות אני חושבת איך ניתן להתכונן ליום הקדוש הזה, איך אפשר להבין את גודל האסון. בחוויה שלי כאם לילדה בת 12, שאני מוצאת את עצמי דואגת לאיך הסתדרה בבית הספר ואם שתתה מספיק, ואם הכריכים היו טעימים לה. לא נתפס לי איך הם תפקדו שם כהורים, איך זה התנהל, מה הטריד אותם.

כשחושבים על המספרים, זו מתמטיקה בלתי נתפסת. עם השנים, ניסיתי למצוא אסוציאציות, כדי לנסות להבין את האסוציאציות שלי לשואה. לכל מספר, להצמיד משהו מוכר. זה עוזר אולי להבין. אחרת זה לא הגיוני.

נתחיל למשל עם מספר פשוט.

שישה מיליון. חשוב להגיד שהיום בישראל יש קצת פחות מששה מיליון יהודים. אז נעגל ונגיד שבשואה נרצחו כל היהודים שיש בישראל היום!!! בואו נגיד שרצחו את כולנו!!!

ואולי נצלול רגע למחנה השמדה, לתוך המחנה הארור טרבלינקה. מחנה אחד בלבד, שבמהלך פחות משנה הושמדו בו 870 אלף יהודים. 870 אלף!!! זה מספר התושבים שחיים היום בתל אביב, ביפו, ברמת גן, בגבעתיים, בחולון ובבת-ים יחד. אז בואו נזכור שבטרבלינקה הושמדו, בגדול, כל גוש דן, בפחות משנה!!!

מחנה אחד שהוקם כולו למטרת השמדה, לא עבודה, לא עוצר, לא עינויים ולא כלום. יורדים מהרכבת, מתפשטים, בדרך עוקרים לך את שיני הזהב, מתפשט ונכנס כמו עדר של בהמות לתא הגזים ונושם גז ונגמר. טרבלינקה!

ואולי אסוציאציה נוספת למחנה הנוראי הזה היא פצצות האטום של מלחמת העולם השנייה. בשתי פצצות על שתי ערים יפניות, הירושימה ונגסקי, בסוף שנת 1945, האמריקאים הרגו 210 אלף יפנים. אסון גדול. העולם השתנה מאז אותו אירוע. נשק מחריד, שלשמחתנו לא הופעל שוב עד עצם היום הזה. עדיין.

ורק כדי להבין את גודל הזוועה של טרבלינקה נאמר שבטרבלינקה לבד חטפנו כל 45 יום פצצות אטום ובסה"כ 8 פצצות אטום על העם היהודי בטרבלינקה בלבד. בלתי נתפס.

המלחמה עם יפן הסתיימה מיד. את היהודים לא ספרו. אף אחד ובעיירה קטנה, בשם טיקוצ'ין, שם חיו בהרמוניה מוחלטת יהודים ופולנים. 5000 תושבים, מהם 3000 יהודים. בואו נגיד – כל בית שני. ובוקר אחד, מוציאים את כולם לכיכר העיירה, ומצעידים אותם ליער הקרוב, בשיירה. שבעה קילומטרים ליער לופוחובה.

שם הם הועמדו מעל שלשה בורות עמוקים, ונורו, אחד אחרי השנייה, כולל הילדים. 3,000 ילדים. בשלושה בורות. חצי עיירה, בלתי נתפס. אז לא צריך לחשוב הרבה, כדי לדמיין, איך חודשים על חודשים, האדמה עוד זזה שם, בבורות המוות ביער לופוחובה. היהודים מפרפרים למוות, ומחזירים את נשמתם לבורא, לאט, בעינוים.

הגרמנים ירו, כיסו והלכו לאכול צהריים והמשיכו בחייהם, ואנחנו פרפרנו למוות.

3,000 יהודים.

מספר שמתחבר למלחמת יום כיפור. אחת מהטראומות הלאומיות שלנו. הפתעה גדולה. שנת 1973, אנחנו לא מוכנים והסורים כובשים את רמת הגולן, והמצרים חוצים את התעלה. 18 ימים שבהם איבדנו 2,800 חיילים. ובטיקוצ'ין, ביום אחד, 3,000 מאחינו. מי סופר?

אבל השואה היא לא רק מספרים. היא גם מהות וסימני שאלה אחרים. כמה רוע יש בבן אנוש? איך אפשר להיות טוב במציאות של רוע?

ביום 15 ביולי 1944, כשלושה שבועות לפני מאסרה, כתבה אנה פרנק ביומנה:

קשה בזמנים אלו: אידאות, חלומות, ותקוות כמוסות מתעוררות בנו ואז מרוסקים כנגד המציאות הקודרת. זהו פלא שלא זנחתי את כל האידיאלים שלי. הם נראים כה אבסורדיים פרקטיים. למרות זאת אני נצמדת אליהם ואני עדיין מאמינה, למרות הכול, כי בני האדם הם טובי לב. זה לחלוטין בלתי אפשרי עבורי לבנות את חיי על יסוד של תוהו, סבל ומוות. אני רואה את העולם משתנה לאט והופך לארץ פרא. אני שומעת את הרעם, שיום אחד יהרוס גם אותנו, מתקרב. אך למרות זאת כאשר אני מביטה לשמיים אני מרגישה שהכול ישתנה לטובה, שהאכזריות הזו תחזור שוב. בינתיים אחזיק באידיאלים שלי. אולי יום יגיע ואוכל לממש אותם.

כנערה בת 15, בתנאי מחבוא ופחד, ידעה אנה פרנק לקחת אחריות ולמצוא את הטוב, ואילו אנחנו שנולדנו לתוך מציאות שיש לנו כמעט הכול- משפחה, אוכל, אפשרות ללמוד, חופש לחיות, לא תמיד יודעים להעריך ולשמור על כך.

בעיניי התפקיד המרכזי של היום הזה הוא בראש ובראשונה לגרום לנו לחשוב, לתת פרופורציות לחיים ולבדוק את עצמנו האם אנו יודעים להעריך ולשמור:

האם אנחנו מבינים לעומק מהי חברות או שאנחנו מסוגלים לפגוע בחבר בצחוק, בדחיפות, בזריקת אבן, בהעלבה בוטה בפייסבוק, כן אנחנו אותו עם שסבל קשה בגלל שנאת זרים. האם אנו יודעים?

האם אנו יודעים להעריך את ההורים שלנו? לכבד אותם? לשמור עליהם? להתייעץ איתם, כן, שיש לנו אותם. בלי שמנגלה הפריד אותם מאיתנו בתחנת הרכבת. האם אנחנו יודעים?

האם אנו יודעים להיות רגישים למצוקה של מישהו? לא כשאנחנו סובלים? לא כשקר לנו ואנחנו במסע לילי ביציאה מהגטו בדרך לא נודעת. אלא, פה בעיר הנעימה שלנו, באוטובוס, האם אנחנו יודעים?

האם אנחנו יודעים שיש לנו חיים שניתנו לנו במתנה ותפקידנו לשמור עליהם מכל משמר? אף אחד לא מאיים עלינו? אף אחד לא לוקח אותנו למסעות מוות? לנו יש את האפשרות לחיות באופן אמיתי, האם אנחנו יודעים לנסוע בזהירות? על פי החוק? לא לשתות חומרים שברור שיסכנו את גופנו? האם אנחנו יודעים?

האם היום כשיש לנו צבא עם נשק שיודע לשמור עלינו מכל משמר, האם אנחנו יודעים להעריך?

היטלר אילץ את היהודים להבין שהבדלים בינינו שלעיתים נראים לנו משמעותיים: דתיים, חילוניים, אנשי ימין ושמאל, עניים, עשירים, צמחוניים, חברי ארגון עובדים, עולים מאתיופיה או מאוקראינה, הם הבדלים מהותיים שנותנים לנו צידוק לאבחנה בין אנשים, לתיוג למיון, לקביעה מי טוב יותר. היטלר עזר לנו להבין שאין לזה שום משמעות. אדם הוא אדם אין שווים ושווים יותר. אנחנו לא צריכים עוד היטלר או גורם חיצוני אחר שיעזור לנו להגדיר את הזהות שלנו, זה תפקידנו.

כיהודייה, אני נושאת תמיד את האחריות שלי לקיום שרשרת הדורות.

כישראלית, אני מצטערת על האיחור הטראגי שבהקמת מדינת היהודים.

כאשת חינוך, אני מבינה את גודל האחריות שלנו לחנך לזיכרון, ובעיקר תובנה שתפקידנו לייצר אנשים טובים יותר.

כראש עיריית בית שמש, אני מבינה את המשמעות של יצירת עיר שבה יש כבוד לכל אדם באשר הוא.

כאדם, אני מבינה יותר ויותר שלאדם יש יכולת להיות אציל נפש, רגיש, תורם, ולאדם יש יכולת להגיע לשפל המדרגה. את הבחירה כל אחד ואחת מאיתנו צריכים לעשות יום יום, שעה שעה. ".

עד כאן נאומה של ד"ר עליזה בלוך. יש בו הרבה טעם, יש בו הרבה כבוד, יש בו הרבה להעמיק עם ילדינו ואפילו עם זקנינו שלא מסוגלים לקרוא את האותיות הקטנות.

ראש העירייה בנאומה המרגש
ראש העירייה בנאומה המרגש
ראש העירייה בנאומה המרגש
ראש העירייה בנאומה המרגש
אחוזת נמדר
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו:
אחוזת נמדר