בית המלון בו מתארחים קבוצת מפונים מבית שמש, שוכן בקרבת התחנה המרכזית בירושלים. מצד אחד 'מעוז' החסד הירושלמי 'מאיר פנים', ומצד שני תחנה מרכזית שוקקת אפילו באמצע המלחמה. בפתח המלון יושב מאבטח ירושלמי, שאינו מורגל בכמות נכנסים ויוצאים כל כך גדולה לתוך המלון. "אני אפילו לא שואל לאן אתם נכנסים" פולט לעברי עם חיוך רחב. כ-150 תושבים מתוך כל המפונים הובאו לכאן. הם רק חלק מבני בית שמש שהשבת לא ישבתו איתנו בעיר. המפונים חולקו בין שלושה בת מלון בירושלים, גולד, פרימה וליאונרדו. כולם הותירו מאחוריהם בתים, חלקם הרוסים לגמרי, חלקם עם פגיעות דורשות תיקון. מצב הרכוש, עם כל מי שדיברנו עמד בעדיפות משנית. הנפש, הנשמה הפגועה, הגוף, מעל הכל. ולצערי, המידתיות שונה בכל מקרה ומקרה. בליל חמישי נכח שם היועץ המשפט של עיריית בית שמש, מהו עשה שם? מה יש לו לעשות שם? בדרך כלל למקומות כאלה משגרים פסיכולוגים, עובדים סוציאליים והיתה שם אחת כזו.
במלון גולד תמצאו כאלה שמתקשים להאמין איך הם יצאו מאירוע בסדר גודל כזה, התפוצצות טיל במשל חצי טונה, בשלום, איך הנס היה בקרבתם. אלי עמר, תושב ותיק בשכונה הנפגעת, שכן של אחד הבתים שנמחקו כליל. שקוע בכורסה, מהרהר... האיש היקר הזה אפילו ברגע הזה, עם החיוך הנצחי המוכר. "אני עד היום לא יודע איך, הבית של השכן שלי נהרס באופן טוטאלי, ואילו הבית שלנו רק נפגע. אצלם הכול נפל, התמוטט, לא נשאר כלום. הבית שלנו ניזוק, אני לא יודע איך. ואנחנו, אני ואשתי חנה נשארנו בחיים". איך. הוא מקשה, מביט כלפי מעלה כאומר התשובות רק אצלו.
שרה פאני עמר, חוותה אם אפשר לומר כך, את הצד הקשה של הסיפור. "אני ישבתי במקלט, כל מי שהיה לידי ניצל, אני מצטערת על הילדים של יצחק ביטון. הצעתי להם להיכנס למקלט, להיות לידי, הם לא נכנסו. במקלט היו עוד הרבה אנשים, ישבו על הכסאות, המקלט הציל הרבה אנשים, הפיצוץ היה בחוץ. אני שומעת אותו עד עכשיו. ההד לא יוצא לי מהראש. האבק, החול, התקרה, מה שתרצה ירדה עלינו, אבל לא פגעה בנו. " "נציגי פיקוד העורף דברו איתי, שמעו ממני את כל הפרטים, איך ירדנו, מתי ירדנו, מתי הגענו פנימה ומי נכנס ומי לא נכנס. מההסברים שלי יכול לדעת בדיוק למה נהרג מי שנהרג, לדעתי המקלט היה מקום בטוח". שרה מתארת בפרוטרוט את האירוע, כל תמונה, חיבורן הופך לסרט אימה בדיוני. בסרטון המתעד את רגעי האימה שאחרי הפיצוץ נראים אכן ילדים יוצאים החוצה בריצה מהמקלט אחרי פיצוץ כשהם פצועים ודם על פניה תמונות המסבירות אכן שהמקלט הציל חיים.
באחת העדויות הועלו הדברים הבאים: ״במקלט שהו כמעט 30 איש. מתוכם ״רק״ 2 נרצחו - אלו שעמדו מתחת לפגיעה הישירה. עוד אחת נפצעה קשה ורובם יצאו על הרגלים בדרגות פציעה נמוכות יותר. השאר נרצחו מחוץ למקלט במקומות שונים במרחב הסמוך. מסתבר שגם מקלט בן 50 שנה מציל חיים כשהוא סופג פגיעה ישירה״. אלו הסברים לא מקצועיים על פי תחושות ניצולים מהאירוע.
פיקוד העורף בודאי יתחקר יבדוק כמו את הבדיקה הראשונית שחייבת להיות עליה תשובה אחת ולא השערות, האם הופעל או לא הפעל טיל הגנה החץ.
יעקב ליברטי ואשתו, גם הם ניצלו, ושוהים בבית המלון יחד עם המפונים מבית שמש. יעקב, אדם חם חביב ונעים, חיוך מלא על שפתותיו. "אני כאן ואשתי לידי, ברוך השם. כל השאר כפרה עליך ועלינו". אין אחד במלון שמתייחס בכאב על הרכוש שנפגע, הידיעה כי המצב יכול היה להיות גרוע וקשה יותר מרגיעה. כולם, אפילו שרה פאני עמר שראתה את הנורא מכל, עדיין בכאב ובכעס על עצמה שלא שכנעה את האחים ביטון להיכנס איתה, מתוודה לבסוף כי התמונה היתה יכולה להיות קשה. אגב דקות אחרי, יעקב ליברטי כבר חש חולשה וצוות טיפול רפואי מהתחנה הסמוכה של מד"א הגיעו לטפל בו. כאן שרה שוהה יחד עם אביה ועם אחיה מאיר הי"ו.
קטי אדרי ובעלה ניסים הם זוג חברמני, גם בשעה הכי קשה יביטו קדימה. ניסים הוא יו"ר ועד תושבי רמת לחי, "האיש הזה כל כולו עשייה למען הציבור. בכל זמן, בכל רגע הוא שם לטפל ולארגן למען התושבים. גם עכשיו אינו נח לרגע. אם צריך משהו או מישהו, ניסים יטפל". ניסים וקטי יסתכלו על ההווה ופחות על העבר. "ברוך השם שאנחנו כאן". בכלל, אצל כולם, המילים הכי חוזרות על עצמן היו 'תודה לאלוקים', 'ברוך השם', 'ישתבח שמו', ועוד... לכסיקון של מי שחווה גורל קשה ולא בפעם ראשונה. קטי זוכרת טוב מאוד את הפינוי ההוא מביתה, גם כן משכונת רמת לחי (ע"ש לחי החמור בו הכה שמשון את השועלים) בשנת 1986 כאשר תושבי רמת לחי פונו למלון דיפלומט בירושלים בשל קרסת מערכות בבנייני הלגו שנבנו עבורם כדיור ציבורי. צחוק הגורל או אולי גורל אכזר...
סיפור קפקאי של בני הזוג חי. מירי וגידי חי, הורים לילדים מודים על כל רגע שהם בחיים. בימים כתיקונם, מירי אשת חסד מסורה ופעילה למען ילדים, בני קהילה בכל מקום בעיר. תלמידי ביה"ס עוזיאל והוריהם מעריכים מאוד את פעולה, הפעם היא נמצאת מהצד השני של המתרס, החוויה שעברה יחד עם בעלה בביתה קשה מנשוא. גם אשת ברזל יכולה לרגע לרעוד. מירי חזקה מתמיד, היא בטוח תתחזק ותוביל לשיקום הנדרש של הנפגעים. לצדה במלון, ישובים בני ביתה, נכון לעכשיו עדיין התמונה טרם החלה להיטשטש, הרגעים ההם לא יחלפו מהר אם בכלל אפשר לשכוח אותם. ובכל זאת, אפשר להעריך שבני הזוג האלה יעלו הילוך לקראת ההמשך, יקומו, יעמדו על רגליהם יתחזקו וישתקמו וישובו לאיתנם. תמיד יש שאלה, איך מתמודדים, איך יצאים מהסיפור הזה עוד יותר מאמינים, חזקים. "המצב היה יכול להיות קשה יותר". אמרת מירי בחיוך. והיא יודעת למה, בנם אהובם, חייל עם נפש עדינה עדיין מתמודד עם תוצאות מלחמת חרבות ברזל, פצוע ברגלו, בהליכי שיקום עם קשיחות אופיינית יצא בנס נס גדול מהאירוע. "שכבתי על המיטה, ופתאום התקרה קורסת עלי". המזל שזו הייתה תקרת רביץ... לא נעים, כואב, אבל אפשר לנשום. "אני על הרגליים, בריא ושלם".
סימונה אטיאס, שהתה בביתה כאשר אירע הפיצוץ. היא בכלל גרה ברח האלה. מעבר לתחנת מכבי אש בבית שמש. מזלה הוא שהיא שמעה את האזעקה ונכנסה למחסן בביתה, מחסן ממ"ד, בזכות זה ניצלה. גם הבית שלה נפגע. גם הסלון שלה המצוי ברח' השבעה נפגע- פגיעה יותר מסיבית. מודה- "ברוך השם שניצלנו. מאיר פונה לבית חולים, אבל ברוך השם מתאושש".
הסיפורים ששמענו שם כולם מסמרי שיער, באנו לחזק ויצאנו מחוזקים. ולא משנה עם מי הדובר, התקוה, העידוד, ובעיקר המחשבה למצב אחר אפשרי משנה מיד את הטון ממתאוננים למתפללים. "בשבת אני מברכת הגומל" מבשרת שרה פאני אדרי, היא בודאי תכוון להוציא את כל מי שנכח שם.
המפונים השאירו מאחוריהם בבית שמש מה שנותר, בתים פגועים, הריסות, זגוגיות, רעפים שבורים, פרגולות שפעם היו מרכזי הבית, את הנפש הם אזרו עם הגוף לשכון כאן בבית מלון. כאן במלון מי שיכל עזר, הביא להם בגדים להחלפה, פתאום עם ישראל האמיתי התגייס והביא חבילות בגדים, במידות שונות, ניתן להתאים. מדפי ספרים הועמדו בסמוך, תנועת הנוער בני עקיבא מפתח תקוה- כולל נציגה מהסניף, גייסה צרכי היגיינה ועוד. מבחינה פיסית כמעט ולא חסר. נכון, זה לא בדיוק ה'לוק' שכל אדם מגייס לעצמו, בתנאים שנוצרו זה ממש מבורך.
המפונים ישהו בבית המלון עוד ימים, כמה שיאפשרו להם השלטונות. אבל גם הם יודעים שזה לא לעולמי עד, בינתיים הלכידות ביניהם גבוהה, האחווה ושותפות הגורל מאחדת ביניהם. בינם לבין עצמם ישבו ויספרו שוב ושוב על האירוע הנורא הזה, וזה טוב לכשעצמו. השאלה הגדולה היא מה יקרה איתם ביום שאחרי... ביום בו גם מי שממן היום את השהיה יודיע להם, עליכם למצוא פתרון. מהרגע הזה חוששים המפונים. מהרגע בו כולם כבר יהיו במצב שיוכלו להתפנות ויישארו עם השאלה לאן... זה הרגע המפחיד יותר מכל כאשר יצאו משם לבית, אם ימצא, בו יצטרכו להתחיל מחדש.
להצטרפות לקבוצת העדכונים של חדשות קרן אור בית שמש.
שתפו
ניווט במקלדת
מצב שחור - לבן
קביעת ניגודיות
גודל הטקסטים
גופן קריא
הגדלת האתר
תיאור בולט לתמונות
הדגשת קישורים
הדגשת כותרות
שינוי סמן העכבר
כיבוי הבהובים
התאמת קריאה
איפוס ההגדרות 
הצהרת נגישות