השואה, הגבורה, והצפוי לנו אם לא נלמד

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ג והפעם... בסימן 80 שנה למרד גטו ורשה

המרד הגדול ביותר בגטו הגדול ביותר שזכה להד הגדול ביותר, האירוע שהכניס את המילה גבורה ל"יום השואה והגבורה, יתרה מזאת, המרד הוביל לכך שיום השואה יחול בתאריך הזה, בכ"ז בניסן. מדוע?

חלק משמעותי מהגירושים וחיסולי המחנות קרו דווקא בימים הקדושים ביותר בלוח השנה היהודי, והצוררים קבעו את ערב חג הפסח, ליל הסדר, לזמן שבו יחוסל גטו ורשה, הם תכננו, שאת "מה נשתנה" ישירו היהודים באומשלגפלאץ, בכיכר השילוחים ממנה גורשו יהודי ורשה להשמדה או לעבודה. אך מה שלא ציפו לו הגרמנים הוא שעם כניסתם לגטו, לאותו מהלך סופי, יפגשו הנאצים החזקים והגדולים והמאיימים בכוחות יהודיים שיהדפו אותם. וכך, מיום כניסתם ב-19 באפריל, החלה סדרת קרבות שהסתיימה רק חודש לאחר מכן וגם זה אחרי שהנאצים שרפו והרסו את הגטו עד היסוד.

אז הם תכננו לחסל את הגטו בליל הסדר, ומכיוון שמדינת ישראל לא תערוך בחול המועד יום זיכרון, הוחלט לקיימו בשבוע שלאחר פסח, ובכך לציין את גבורתם של מורדי הגטו, להאדיר את הגבורה ולא את השואה, את עוצמת הלוחמים ולא את חוסר האונים של הנרצחים.

עבור ישראל הצברית, החדשה והצעירה היה קשה מאוד לקבל את זה ששישה מיליון הובלו לטבח לכן, הגבורה הצבאית היהודית הועלתה על נס מרד גטו ורשה, על קרבותיו הבלתי אפשריים, נתן את תחושת הגבורה שכל כך הייתה חשובה למדינת ישראל בראשית שנותיה.

רבות סופר על הגטו ובמיוחד על המרד בגטו, על המלחמות בין היהודים לגרמנים, וגם בין היהודים ליהודים. על הארגון היהודי הלוחם, ועל הארגון הצבאי היהודי, השמאלנים והימנים. גם כשהגטו בער וגם אחרי שהמרד דוכא ורוב הלוחמים נספו, עדיין הצדדים נותרו עוינים אחד לשני, נתנו לפוליטיקה לנצח את ההיגיון.

בתפקידי הקודם כסמנכ"ל מכון ז'בוטינסקי, זכיתי לעבוד עם אנשים דגולים שעמלו לחשוף את הסיפורים, החבויים בארכיונים המאובקים על המרד בגטו ובכלל על התקופה, סיפורים שכמעט צללו אל תהום הנשייה, אני זוכר כמה זה העסיק אותי.

קראתי והרבה!

ידעתי שבחלק מהמקרים, אני מהבודדים שקרא אי פעם את החומרים, סיפורים על אנשים, שהיו ואינם בחלק מהמקרים, קראתי על גיבורים, אנשים רגילים שעשו דברים בלתי רגילים ושחלקם אפילו שרד, הם לא תכננו או קיוו או רצו להיות גיבורים. הם פשוט לקחו החלטות בלתי אפשריות וכך הפכו לכאלה, ואני מרגיש חובה מוסרית לספר את סיפורם.

אחד מהם היה יהושע רוזנבלום, יהושע עסק במלאכה הקשה מכל: הוא היה בזונדרקומנדו. תפקיד הזונדרקומנדו היה להוביל את היהודים לאולם ההתפשטות, לדחוס אותם בתאי הגזים ולאחר מכן לקחת חלק בהליך השריפה ופיזור האפר, לרוב, אנשים אלה לא שרדו. הם היו מוצאים להורג אחת לכמה חודשים, ומוחלפים בעובדים חדשים. זאת כדי לוודא שלא יוותרו עדים לפעולות המזוויעות שהנאצים הורו לבצע, אך יהושע שרד.

לאחר המלחמה הוא בחר לספר לכמה שיותר אנשים מה היה שם, מה עשו הגרמנים ומה הם גרמו לו לבצע. מדוע? כי האדמו"ר ציווה עליו.

'תוך כדי עבודתי בזונדרקומנדו', מספר יהושע, 'נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר מראצפערט. יום אחד, בעודי עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? 'אני בא מסביבת קראקוב'. - השבתי לזקן.

לאחר דין ודברים נרעדתי כולי; הבנתי שזקן זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפערט. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות (של הכבשן הארור), ואז... רבי, - אמרתי בבהילות לצדיק, - אמור את ה'וידוי' מהר!! אלה הם הרגעים האחרונים... מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר! עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי, משסיים - לחץ את שתי ידיי ואמר לי.

אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך. אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים... ספר.

יהושע שרד את המלחמה. לאחר המלחמה הוא עלה לארץ, והקים משפחה, משפחה גדולה. ומכל המקומות וכל המקצועות שהיה יכול לבחור לעבוד בהם הוא בחר לעבוד בחברה קדישא של חיפה. מי ששרף גופות של יהודים בפולין, רחץ והוביל את הנפטרים לקבר בישראל. הוא שרד את השואה, וסיפר עליה. כפי שציווה עליו האדמו"ר.

איש רגיל. עם סיפור בלתי רגיל, כזה היה גם שמחה קורנגולד.

שמחה כתב יומן, בכתב צפוף ביידיש, הוא שלח את החומרים ליד ושם וקיווה שמישהו יוציא אותם לאור, אבל הם לא נחשפו. אז הוא פשוט המשיך בחייו. עשרות שנים לאחר מכן, חוקרת מוכרת בתחום הציעה לנו להוציא אותו לאור. בשמחה גדולה השתתפתי בקבוצה שעבדה על הפרויקט.
בין הדפים הכרתי אדם מופלא, כזאת שבקלות יכלה להיכנס לסרט הוליוודי. יהודי, לא פוליטי. או בשפה של אז: בלתי מפלגתי. לא מנהיג ולא מתיימר להיות אחד כזה. נכלא בגטו ורשה בשנת 1939. את אשתו איבד באקציות הגדולות לקיץ 42' אבל הוא החליט ששלושת ילדיו ישרדו. לא רק שהם ישרדו, הם ישרדו ובדרך אבא ילחם בנאצים. מכיוון שלא היה מזוהה פוליטי, ולא היה אכפת לו ימין או שמאל. הוא פנה לאצ"י פשוט כי הוא שמע שהם מקבלים לוחמים גם ללא שייכות פוליטית. והוא לחם במרד. הוא הצליח לברוח מהגטו ולשכן כל אחד מילדיו בבית של פולני אחר. במהלך המלחמה הוא נתפס מספר פעמים, ברח בדרך נס, ואף הוציא את הילדים ממחבוא אחד לאחר. הוא שרד. וגם הילדים שרדו. והוא הרגיש צורך לספר על זה.

השורות הכי חזקות הוא שמר לסוף היומן, הוא לא כתב שם על הנאצים או על הדברים שעבר, הוא כתב על מה שהציק לו. שהדהים אותו. לא פולין בשנות הארבעים הטרידה אותו, אלא ישראל של שנות החמישים. כי בישראל של שנות החמישים בחרו שלא לספר את סיפורם של כל הגיבורים.

בישראל של אז השתיקו את חלקו של האצ"י הימני וסיפרו רק על חלקו של אי"ל השמאלי. ושמחה לא הבין, למה היהודים לא יכולים להסתדר אחד עם השני. 'מרד גטו ורשה חייב להיכתב בעט בלתי מפלגתית', ואסור להפוך את המרד למכולת מפלגתית קטנה. כתב קורנגולד.

כל יהודי ורשה, ללא יוצא מן הכלל, לקחו חלק בקרב נגד חיות הפרא, כל מפלגות השמאל הציוני, הציונים הכלליים, חברי הבונד, הקומוניסטים, וסתם יהודים שלא השתייכו לשום מפלגה, ומה עם אנשי הימין שאיבדו דם כה רב?

היטלר לא שאל אף יהודי לאיזו מפלגה הוא שייך, אבל היהודים בינם לבין עצמם שאלו והחרימו. מן הקבוצות הימניות הללו נותרו מתי מעט ואין מי שיכתוב עבורם יזכור.

אבל שמחה לא חידש שום דבר, כאלה אנחנו!! עם שאוהב לריב. זה ממש לא התחיל בתקופת השואה. בימי המרד הגדול בירושלים, רגע לפני חורבן הבית השני. החלו להתווכח הגנרלים של צבא רומא מה עושים עם ירושלים. הם צרו על העיר ובאותו הזמן בדיוק השתוללה מלחמת אחים איומה בין הקבוצות היהודיות בירושלים. הרומאים בשער ואלה שוחטים אחד את השני.

אז על מה הגנרלים התווכחו? חלק רצו לכבוש את ירושלים כמה שיותר מהר, לשרוף את בית המקדש, לנתץ את הבירה היהודית, ולשוב לרומא עם שלל המלחמה. אבל הקיסר אספסיאנוס, מפקדם, חשב אחרת. הוא הסביר להם. אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידכם ברית שלום בין שונאינו... ואם תתנו להם ארכה.. תאכל אותם אש המריבה... כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה... (כי היהודים) חונקים איש את רעהו במלחמת אחים ובמחלוקת.

אתם מבינים?

וכנראה שהקללה הזאת אינה פג תוקף גם אחרי אלפיים שנה. אנחנו עם שאוהב להיות מסוכסך עם עצמו, תמיד אנחנו במחלוקת. בוויכוח.

כולנו רוצים לחיות במדינה חופשית בה כל אחד רשאי לומר את דעתו ולנהל אורח חיים עצמאי זאת מבלי לפגוע באחר, פעם בכמה זמן, אנחנו מאבדים שפיות. בורח לנו!!

אנחנו מעדיפים לעצום עיניים ולחנוק אחד את השני, ובדרך להתעלם מהאויב הגדול שבשער.

אף פעם לא אהבתי את המשפט הזה שאומרים על מאורעות השואה.. "לעולם לא עוד

משפט שחצני.

מי החליט שלעולם לא עוד.

מי קבע.

ולמה לעולם לא עוד? כי העולם לא ירשה.

תנו לי לספר לכם משהו, אני חוקר אתניות. חקרתי הרבה סכסוכים. מאז מלחמת העולם השנייה העולם הרשה ועוד איך לעמים לשחוט אחד את השני. אמנם שום דבר לא דומה לשואה, אבל רציחות עם, ממשיכות. יש למישהו כאן ביטוח ששום דבר לא יפגע בנו? מישהו יודע מה יהיה כאן עוד 5 שנים או 10 או חמישים . אני יכול לומר בצניעות שאין לי מושג מה יהיה כאן. אני יודע רק משהו אחד. אם ניתן למחלוקות פוליטיות לנהל אותנו, ואם נסגור דלתות סופית איש על רעהו. ואם לא נדע להציב לעצמנו גבולות כשאנחנו מתווכחים, אז לא נהיה כאן.

וכשאני אומר "לא נהיה כאן", אני לא מתכוון שנעשה רילוקיישן כי כשעמים מאבדים עצמאות, זה עם הרבה דם ואש. אני מקווה ומייחל שתמיד נדע לשים את החשיבות של העצמאות היהודית והחיים היהודים החופשיים כאן בארץ ישראל מעל לכל ויכוח ומחלוקת. שתמיד נדע שגם אם אנחנו מאוד כועסים אחד על השני, יש עדיין דברים שהם מעלינו, שהם קדושים והם יקרים. שאבותינו חלמו עליהם. ולא זכו, ואנחנו כן זכינו. זכינו לחיות כיהודים בארץ ישראל. להקים בית בארץ אבותינו. להיות חופשיים לקיים מצוות ולדבר עברית, ליצור חברה תוססת שהיא אור לגויים והמצאות ופיתוחים של בני ובנותיה של הארץ הזאת שנמצאים בכל בית בעולם. ואם לא נזכור ונוקיר תודה על כך שמצבנו טוב. שחיינו כאן טובים

אז לא נהיה כאן. נהיה פשוט סיפור בארכיון מאובק.

יהי זכרם של ששת המיליונים על כלל הקבוצות, העדות, המפלגות ותפיסות העולם, נצור ושמור בליבנו לעד.