50 שנה לששת הימים

לגאווה הלאומית כתוצאה מהניצחון הצבאי הפנומנלי במלחמת ששת הימים, היתה מטרה אחת: לסייע ליהודים לבנות את עצמם כעם אחד במדינה הצעירה שזה עתה הוקמה. אולם מרגע שלא מימשנו את תפקידנו להיות "אור לגויים" – לשמש דוגמה ומופת לאחדות מופלאה – התחילו להתגלות בנו סדקים כעם, כחברה וכמדינה.

ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס
ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס

על מלחמת ששת הימים שמעתי דרך הרדיו, כשחייתי בעיר סנט פטרסבורג שבברית המועצות דאז. עקבתי בדריכות, כמו אלפי יהודים בעולם, אחר טבעת החנק הצבאית שהלכה והתהדקה על ישראל מכל החזיתות: מיצרי טיראן נסגרים והמצרים מחמשים את המוני חייליהם בגבולות סיני, הסורים מתבצרים ברמת הגולן וצולפים ביישובי הצפון, והירדנים מאיימים על תושבי ירושלים ויישובי השרון. רק 250 אלף חיילי צה"ל עומדים כנגד כל ארצות ערב המתאגדות נגדנו, והפחד מפני שואה שנייה מהדהד באוויר.

"יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה", התבטא שליט עיראק. "אני מעריך שאף אחד לא ישרוד בפלסטין", הטיל אימה יושב ראש הארגון לשחרור פלסטין. ככל שגברו האיומים, כך גברה המתיחות ונדרש פתרון מידי. החברה הישראלית, שעסקה בעיקר בקונפליקטים פנימיים, יצאה לבסוף למלחמת "אין ברירה", מלחמה על הבית.

שישה ב"מכה אחת"

המלחמה פרצה ב-5 ביוני 1967, כשישראל פתחה במתקפת פתע. בזכות מידע שהתקבל ממודיעין חיל האוויר, כוחות צה"ל פתחו במהלומה אווירית מקיפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. אז כבר הוכרעה המלחמה, וצה"ל ידע את שעתו המוצלחת ביותר.

בתוך שישה ימים בלבד השיגה מדינת ישראל את הניצחון הכביר בתולדותיה. היא הביסה את האויב וכבשה שטח הגדול פי שלושה משטחה, ושיחררה את ירושלים.

גלי ההתרגשות הגיעו עד לרוסיה הרחוקה, אז הזלתי דמעה יחד עם החיילים הישראלים. הסולידריות שהציפה את העם, תחושת שותפות הגורל עברה דרך הרדיו. כשישראל זכתה להצהרות ולתשבחות, "בלעתי" בשקיקה כל פיסת מידע מהזירה הארץ-ישראלית. העולם אז הריע לנו ללא כל גינוי.

מצב הרוח הלאומי אכן השתפר פלאים. עם ישראל היה בשיכרון חושים מסחרר – תחושות של גאווה, גבורה, אחדות וכבוד לאומי שימשו בערבוביה. ניצחון של צבא איתן ושל מדינה קטנה-גדולה שבירתה שבה להיות ירושלים העתיקה. רוח אחדותו של העם שבתה אותי ונתנה לי השראה לעזוב את שערי ברית המועצות ולעלות אל הארץ המובטחת. המסע לא היה פשוט. במשך שבע שנים נאבקתי באינספור מכשולים, וכשהגיע האישור המיוחל, תוך פחות מארבעים ושמונה שעות, נחַתּי בנמל התעופה "בן גוריון".

היום שאחרי המלחמה

בישראל נולדתי מחדש. אין מילים לתאר את הרגשות העצומים שחוויתי נוכח המחשבה שאני חלק מהעם היהודי שחי במדינת ישראל על אדמת ארץ ישראל. כשהגעתי ארצה בשנת 1974, התקופה היתה פוסט-מלחמת יום הכיפורים, ומהאחדות והלאומיות שאפפו את הניצחון במלחמת ששת הימים לא נותר אלא רסיסים אחדים.

בסיום מלחמת ששת הימים נסק הביטחון העצמי שלנו לגבהים. "צפצפנו" על העולם כבריונים ללא מעצורים. חטא הגאווה התגנב פנימה והכשיל אותנו כעם, מנע מאיתנו להשכיל לבנות את עצמנו כחברה מלוכדת, מבלי להזדקק לאויב חיצון. במקום לעצב את עצמנו כעם ישראל, "כאיש אחד בלב אחד", כפי שהורו לנו אבותינו והכתיבו לנו הנביאים לאורך הדורות, בחרנו לזנוח את תפקידנו הייעודי, ואפשרנו לטבע האגואיסטי שלנו לפרוץ ולשלוט.

זו היתה מלחמת הישרדות, שמנעה מאיתנו אסונות גדולים והביאה להידוק הקשר בין יהודי העולם לישראל, אך היא פערה פצע עמוק ביחסים בינינו, שממנו אנו סובלים עד היום. הגאווה בעם חיבלה ביחסים בינינו. ההתנשאות על העולם הפכה להתנשאות בינינו, זה על זה. נעלמה הערבות ההדדית. חיקינו את הגישה המערבית לחיים, ואימצנו מבנים חברתיים ומדיניים לא לנו.

משלא ניצלנו את חלון ההזדמנויות הצר שניתן לנו כדי להיבנות מחדש כעם ישראל – שתפקידו להיות "אור לגויים", לשמש דוגמה ומופת לאחדות מופלאה המנהיגה אותנו – התנפץ החלום והמצב הביטחוני הלך והידרדר. לבה של האומה נאטם, הפירוד בעם גבר והמצב מול האויב הוקצן. כך ספגנו את מלחמת ההתשה, יום הכיפורים, "שלום הגליל", מלחמת המפרץ, פיגועי האוטובוסים. מאז ועד היום אנחנו ניצבים מול טרוריסטים ומתגוננים מפני מפגעים יחידים – אויב שלא ניתן לנצחו במכה אחת, אויב שאינו מדינה איתה אפשר לחתום על הסכם שלום ולהבטיח הפסקת אש, אפילו זמנית.

הנשמה של ישראל

יובל שנים חלף מאז עמדנו על פסגת הגאווה הלאומית שאפפה אותנו. השנה אנחנו מציינים, אפילו חוגגים, 50 שנה למלחמת ששת הימים ולשחרורה של ירושלים. למרות סיפורי הגבורה על גבעת התחמושת וההתרפקות על העבר, שחביבים על העיתונות, עלינו לעשות חשבון נפש לאן מועדות פנינו, ולהגדיר מחדש מיהו עם ישראל ומה תפקידו.

עם ישראל הוא סמל לאיחוד, לחיבור, לוויתור ולהתחשבות בזולת, ומתוך כך תפקידו לשמש דוגמה לערבות הדדית. להיות ישראלי זו חובה, וגם זכות, להראות לאומות העולם כיצד מכסים באהבה את פשעי השנאה ומתחברים כמשפחה אחת מעל כל ההבדלים. ישראלי הוא מי שחי לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – הכלל הגדול בתורה. עלינו לשאוף אל הערכים הללו בלבד. הם תעודת הזהות הישראלית שלנו. אחדות היא החלום, הייעוד והחזון שלנו כעם ישראל עוד מימי אברהם אבינו לפני כ-3,800 שנה.

כשאנחנו מחוברים בינינו "כאיש אחד בלב אחד", אנחנו מעוררים בינינו את הכוח החיובי הקיים בטבע, את הכוח העליון. זהו הכוח שבנה אותנו כעם, הוציא אותנו ממצרים, ליווה אותנו דרך המדבר, והעמיד אותנו כמגדלור לאנושות, בימי בית ראשון ושני, במשך אלפיים שנה. הכוח החיובי הזה הוא הפתרון בר-הקיימא היחידי שלנו כנגד כל אויבנו – בין שאלה אויבים חיצונים שקמים עלינו לכלותינו ובין שמדובר בשורש כל הרע: האגו שלנו שמפריד בינינו. האחדות היא היסוד שלנו, החוסן שלנו, המהות שלנו. לכן, רק כאשר נתפקד כעם מאוחד שפועל לפי חוקי נתינה ואהבה, נהפוך לחלק מועיל בעולם ונזכה לאהדה מכל אומות העולם. רק כאשר נתעלה מעל הגאווה, שרובצת עלינו כקללה מאז האופוריה שנוצרה עם סיום מלחמת ששת הימים, נשוב להיות עם אחד שבלבו בירה אחת: ירושלים של זהב.

הרב ד"ר מיכאל לייטמן, העומד בראש תנועת "קבלה לעם " העולמית, מעניק מדי יום שיעורי קבלה המשודרים בערוץ 66 ב-HOT ובאתר האינטרנט. לפרטים על מעגלי שיח חווייתיים ברחבי הארץ ועל מסלולי הלימוד חייגו: 1-700-509-209

ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס
ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס
ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס
ד"ר לייטמן צילום: טים נוקס
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו: