כשהמסך יורד, השחקנים מתפזרים גם הקהל הולך לביתו בהיעדר מקום למפגש גסטרונומי

היה זה לילה של תרבות, ובכל זאת ההרגשה היא שחסר משהו. כל אולם תיאטרון המכבד את עצמו 'מחזיק' בסמוך אליו בית קפה צמוד. לשבת, להתרועע מעט, להחליף מבט, לדבר שיחה, להחליף מילים. וגם סתם להרגיש בעיר גדולה.

לא הקפה ולא הישיבה חשובה, חשוב המפגש, המפגש של בני תרבות הנפגשים בקודש הקודשים של התרבות המקומית שירצו בודאי גם להתדיין בעניינא דיומא וגם לדקסס אלו מילים על נושא בוער. ובארצנו הרי לא חסרים נושאים בוערים, סלאח שבתי הוא סיפור מצויין בזמנו לאפרים קישון ואקטואלי מתמיד לכל יום ולכל עונה בשנה גם לטוען להגמוניה השלטת ולמשפט נגד ישראל השניה.

בית קפה, מסעדה לייט, המופעל/ת בידי זכיין, בית קפה המגיש בימות חורף מרק חם, סחלב, קפה או נס של קפה, פיצה ואולי סתם איזו פסטה עם רוטב עסיסי תואם. אני מתפשר גם על מנת קוסקוס חלב..

היכל כמעט מושלם, הזוכה לתשבחות גם מפי שחקנים המופיעים על בימתו, וגם מפי נבחרי ציבור, דומה לכתר שחסרה בו פנינה. ...

אם כבר נפגשים זוגות כאן בכניסה לתיאטרון, למה שלא ימשיכו שיח נעים גם בסיום הערב הכייפי? השאלה היא למה לא חושבים או לא חשבו על נקודת מפגש כזו בשלבי התכנון? ואם חשבו אז כיוונו כנראה לדעת גדולים, ואנחנו רק מזכירים שזה חסר, זה נחוץ, זה צורך, וזה חשוב.

אז למה בתכנון לא מופיע בית קפה או שאולי יש ורק מתעכבים בפתיחתו? בכל מקרה חודשים אחרי ההרצה מגיע לחשוב על פתרון נאה למציאות בה נקודת המפגש הגסטרונומית הסמוכה היא עמדה למכירת פלאפל...