זה מתחיל במלחמה ונמשך באחריות להשיב אבידה

פרשת כי תצא, רוויית המצוות, חוזרת ומלמדת על מצוות השבת אבידה, שכבר נצטווינו עליה בפרשת משפטים ״כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ” (שמות כ״ג, ד׳).
אלא שכשמדקדקים בלשון הכתובים, מתברר שאין זו חזרה בלבד, התורה מרחיבה בהדרגה את היקפה ואת עומקה של המצווה.
בפרשתנו נאמר: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ… לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם” (דברים כ״ב, א׳–ג׳).

ראשית, התורה עוברת מלשון “תֹּעֶה” ללשון “נִדָּחִים”. “תועה” מתאר בהמה שסטתה מדרכה, ואילו “נדחים” מתארים בהמה שהתרחקה מבית בעליה. הרמב״ן מבאר שהתורה מטילה כאן על המוצא טרחה גדולה יותר: לא רק להשיב אבידה שנקרתה בדרכו, אלא לרדוף אחריה כשהתרחקה, להכניסה לביתו, לטפל בה ולשומרה עד שיימצאו בעליה. ככל שהאבידה רחוקה יותר, כך גדל המאמץ הנדרש להשבתה וגדלה המצווה.

גם זהות הבהמות מרחיבה את האחריות. בפרשת משפטים מוזכרים שור וחמור בלבד - בהמות שהתורה מתארת כבעלות יכולת לזהות את בית בעליהן, כדברי הנביא: “יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו” (ישעיהו א׳, ג׳). בפרשתנו מצטרף אליהם השה, חלש יותר ונטול אותה יכולת התמצאות. התורה מלמדת אפוא שלא תמיד אפשר לסמוך על כך שהאבוד “ידע למצוא את דרכו חזרה”, יש מצבים שבהם רק מעורבות אנושית פעילה, יוזמה ודאגה יוכלו להשיבו למקומו.
בהלכה, החיוב אינו מוגבל לאדם המוכר לנו: המוצא נדרש לאסוף את האבידה לביתו, לשומרה ולחפש את בעליה, ולא להסתפק בהחזרה מזדמנת אם וכאשר ייקרה בדרכו .

אף סדר הדברים משמעותי: תחילה מזכירה התורה בעלי חיים - שור, שה וחמור, יצורים שיש בהם “רוח חיים” והם חביבים לבעליהם (שור ושה תחילה ולאחר מכן את החמור, בהמת משא ורכיבה טמאה שאסורה באכילה) ולבסוף את השמלה, חפץ דומם, מלמד שהמצווה אינה תלויה בערכה הרגשי או הכלכלי של האבידה בעיני המוצא, אלא בזכותו של הבעלים לקבל בחזרה את השייך לו, בעל חיים או חפץ, דבר שיש בו תועלת למוצא או דבר שאין לו כל ערך בעיניו.

מתוך החובה המעשית צומחת גם דרישה נפשית: “לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם”. אסור לאדם לעצום את עיניו ולעבור הלאה רק מפני שנוח לו יותר להתעלם. המשפט העברי אינו מסתפק בציפייה שהאבידה “תגיע” אל המוצא, אלא מטיל עליו חובה יזומה לחפש, לפרסם ולדאוג לאבידה עד שתשוב לבעליה, בשונה מגישות משפטיות מודרניות המטילות את חובת ההשבה בעיקר לאחר שהאבידה כבר הגיעה לידי האדם.

ובחודש אלול, למצווה זו יש משמעות נוספת: כשם שאנו מצווים להשיב חפץ אבוד לבעליו, כך מוטלת עלינו חובה גדולה עוד יותר להשיב נשמה שיצאה לדרכה ומחפשת את הדרך חזרה הביתה. התורה מבקשת מאיתנו לא להמתין שהאבוד ייקרה בדרכנו, אלא לצאת ולחפשו. בספרו ״אור החיים״ על התורה מחדש ר׳ חיים בן עטר, כי אם קיימת דרישה לדאוג לחפצים פיזיים אבודים, קל וחומר שעלינו לנהוג באחריות ובערבות הדדית כלפי כל אח וקרוב שנמצא במשבר או שתעה ונידח מהדרך הטובה: לא להתעלם, אלא לצאת לקראתו ולהשיבו הביתה אל בעל הרחמים. שבת שלום, הלל