בין ט באב לט"ו באב

פרשת ואתחנן, הנקראת מיד לאחר תשעה באב, נפתחת בתפילתו הנרגשת של משה: ״ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר״. משה יודע שלא יזכה להיכנס לארץ, אך הוא בכל זאת מתחנן…
תשובת ה’ קצרה ונחרצת: ״רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״. משעה שננעלה בפניו הדרך אל הארץ, מקדיש משה את כל כוחותיו להכנת העם לקראת הכניסה אליה. הוא מלמד את החוקים והמשפטים, מחדש את הברית ומבהיר כי ארץ ישראל לא תתקיים מכוח הכיבוש בלבד, אלא בזכות שמירת התורה, קיום מצוות ועשיית צדק.

בפרשתנו, חוזר משה על עשרת הדיברות, ובכללן על מצוות השבת, שעליה אמרו חז”ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אולם נוסח השבת בפרשת ואתחנן שונה מזה שבפרשת יתרו - שם נאמר: ״זכור את יום השבת לקדשו״ והטעם הוא תיאולוגי-קוסמי: ״כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ. ״ בפרשת ואתחנן נאמר: ״שמור את יום השבת לקדשו״ והנימוק הוא היסטורי-מוסרי: ״וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים… על כן ציוך ה׳ אלוהיך לעשות את יום השבת. ״ משום כך גם עבדך, אמתך ואף בהמתך זכאים למנוחה - מי שיצא מעבדות אינו רשאי לשעבד אחרים.
הרמב”ן בפרשתנו מסביר שאין כאן שני טעמים נפרדים, אלא שתי פנים של אותה אמונה - יציאת מצרים מלמדת שהקב”ה הוא ״אלוה קדמון מחדש, חפץ ויכול״ (דברים ה, טו) - יציאת מצרים היתה בניסים גלויים וביטול הטבע שיש בהם כדי להראות שהוא קדמון ומחדש העולם ומנהיגו גם לאחר הבריאה. משום כך השבת מעידה הן על מעשה בראשית והן על ההשגחה המתמדת, הבאה לידי ביטוי בגאולת ישראל.

בפרשת יתרו המצווה פותחת ב”זכור” ומסתיימת ב”ויקדשהו”, והדגש הוא על קדושת השבת שנקבעה בידי הבורא. לעומת זאת, בפרשת ואתחנן היא פותחת ב”שמור” ומסתיימת במילים ״על כן ציוך ה׳ אלוהיך לעשות את יום השבת״ - לא רק לזכור, אלא לעשות. לא רק להכיר בקדושתה של השבת, אלא לממש אותה במעשה.
חז”ל במכילתא ביטאו רעיון זה באומרם: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו”. אין אלה שני טעמים סותרים, אלא שני היבטים משלימים. כבר בבריאת העולם נאמר: ״ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו… אשר ברא אלוהים לעשות. ״ הבריאה אינה אירוע שהסתיים, אלא מציאות שהקב”ה ממשיך ללוות בהשגחתו, עד שהוא מתערב בהיסטוריה וגואל את עמו. משום כך משלבים חז”ל בקידוש של ליל שבת את שני היסודות גם יחד: “זכרון למעשה בראשית” ו”זכר ליציאת מצרים”.

החורבן בתשעה באב, מזכיר עד כמה עלולה חברה לאבד את דרכה, ואילו קריאת פרשת ואתחנן ב׳שבת נחמו׳ מפנה אותנו אל הדרך לתיקון. אין די בזיכרון העבר, יש לתרגם אותו לפסים מעשיים. השבת מלמדת שהאדם אינו עבד לעבודתו ולהצלחתו האישית, היא מחנכת לחירות, לאחריות ולרגישות כלפי הזולת.
זהו גם המסר לימינו: זכינו לשוב לארצנו, אך המשימה אינה מסתיימת בבניינה של מדינה אלא בבניינה של חברה. אם נהפוך את זיכרון החורבן לכוח של תיקון, ואת זכר יציאת מצרים למחויבות מתמדת לצדק ולחסד, כפי שנאמר לקראת סוף פרשתנו ״ועשית הישר והטוב״ (דברים ו, יח) נקיים את דברי התורה במלואם - לא רק לזכור את השבת, אלא ״לעשות את יום השבת. ״

שבת שלום וט׳ו באב שמח, הלל