כמה יפים הנעורים, הנערים...

כמה יפים החבר'ה בבקו"ם, משתכשכים בהמון עמיתיהם המתחיילים.. והססגוניות עודנה חוגגת ברגעי הטקסטיל המרדני האחרונים. בקרוב תוטל ותושתת האחידות והיחידה וגאוות היחידה ושגרת ה'לילה ראשון בלי אימא'.

נוער מתנדב למען  בטיחות בדרכים
נוער מתנדב למען בטיחות בדרכים

אין כמו הנוער. אין כמו הנערים והנערות. אין כמותם. כמה נערים הם כשהם יחד, בססגוניות מדי התנועה, בירוק, בכחול, בלבן, ברצועות הבד הכרוכות, המשוכות, בצמות הקלועות, בבלורית המוקפדת.

כמה צעירים הם כשהם על הדשא, שרים בצוותא לרגלי האנדרטא, בליל הזיכרון, משוכלי רגליים, מתפייטים להם תחת כיפת שמים, חווים הווה מתמשך של נעורים קסומים , נלפתים בהם, נשבים בהם, מתכשפים בהם, בקסם הלא נמוג, גם בהתפוגג הלילה.

כמה יפים הם, הנערים ,כמה מבטיחים הם, כמה תמימים הם, בנחישותם לאתגר התובעני הבא, כך, ברוב להיטותם, קופצים אל תוך מדורת להט האמביציה, מקוששים עוד קורטוב ועוד קורטוב, להתחספס להם בנתיבי המציאות הממתינה, המפגישה, המחככת, החובטת, ההודפת. והם נענים לצו התבגרותם המנדדת, המוליכה ומקפצת ומסעירה ומתעתעת, ומתייצבים להם מעוגנים ומיושבים על קרקע מוצקה של חלומות נרקמים, נזרעים בפצעי בגרות פוצעת, חורכת.

כמה יפים הם הנערים במעגלי התנועה לחבורותיה, לפעולות הערב המפוטפטות, המושרות, הנרשמות המתאיירות, כך, בתכונת עשייה מרצינה, פוערת תהומות אל תוך עמקי אידיאולוגיה צרופה, מנחילה ומצמיחה. כמה יפים הם, חניכים ומדריכים, בהמיית נפשם השסועה, הנוסעת למרחקים, מפליגים להם באופוריית מכונני ארץ ומחוללי עולם. כך, בזקיפות קומתם של חולמים ומגשמים בעתם, כגשם הברכה בעתו.

והם מזדקרים ועולים במעלות השבטים והסניפים, בכל אתר ואתר, והתנועה והתנועתיות הם פינה בלב, לעולמי עד, מימי פוקדם את מתחם הקבוצה המשייכת, בואכה עידן עצמאותם בנתיבות החיים המתפצלות, מסתעפות, ומתענפות. וזיכרונות המעגל המגבש, לא ימושו מזיכרונם לעולם, בדמעתם הנוצצת, אל אופק לידתם המחודשת מקדמת דנא, בארץ לא זרועה, לשיטת ההוגים וחוגגים.

ערב התבגרותם המוקדמת...

כמה יפים הם הנערים בכפות רגליהם המכתתות, מתנשפים ומתייזעים ערב גיוסם, ערב התבגרותם המוקדמת, ערב התחיילותם במדי צבא ההגנה, במדיהם המתאבקים בעפר המטווח ובמסע הכומתה, ובמרחבי נוף קסומים ציוריים שעוד ייטמעו בנפשם המתגדלת.

כן, כמה יפים הם, בעיניהם הנישאות אל על, נצרבות באגלי זיעתם, בדילוגם המרהיב על אספלט המדרכות וחולות מדרך כף רגלם המובילה אלי פסגות מיועדות, ממתינות ומזמינות.

כך, כאמור, עד לרגע המכונן של נעל הצנחנים האדומה וכומתת השריון השחורה, ועוד סמלי האתגר המתממש, בחינגת מגרש המסדרים המקודשת...

תעודתם המאפשרת...

כמה יפים הם בחדרי המבחן בבוקר המתכונת, ניבטים אל דף המחברת, ועיניהם משייטות על השורות המרצדות אחת לאחת, והעט נודד הלאה הלאה בסעיפי ההגיג ובסעיפי סעיפיו, לרקום את המענה הנדרש, הנתבע, והמבט חוכך, והעט שוב נלפת, והמילים מבשילות בתיבת המוח הקודח. כמה יפים הנערים בחדרי המבחן, טרוטי עיניהם מליל אמש של ההכנות התובעניות, המתישות, ורוח המוטיבציה מנשבת באפם, מגביהה אותם עוף, ממפלס רצפת החדר הבוהקת אל מרומי שדה של השאיפות הנשופות. כמה יפים הם הנערים בשקט האופף הזה, בדממת הנדרכים ערב צאתם לחיים בתעודה הנכספת, המכשירה, המפלסת, המאפשרת.

יומם הסטודנטיאלי...

כמה יפי הנערים בג'ינס המרדני, הג'ינס המנצח על כל צעד ושעל, בהילוכם, ברוצם ובלכתם, חולפים בשיירת הנכנסים בשערי בית הספר הפתוחים עם בוקר, לעשות את יומם הסטודנטיאלי על הכיסאות הערוכים שדרות שדרות, אל מול הלוח המשתרבט במכסת המילים היומיות המנחילות, ומשם תצמח ישועתם אל פאתי משאת נפשם, בעיניהם הצופיות, המשקיפות אל קמפוס האוניברסיטה הממתין, המזמין, ערב ההגשמה האישית בפנתיאון המתמסדים החדשים.

והם פוקדים את חצרות התיכון בסדר יומם הסיזיפי למחצה, מופקרים אל שמש הפסקות העשר המרעיפה, חווים עוד פרק נעורים לרזומה בהתהוות. כבר מתחילים לראות את הנולד בעינם האחת, לחוותו, להתכבד בכובד הראש ובאימת הכישלון הרובץ לפתחם ברינת המנצחים, לנוכח חוברת המטלות הנכבשת, המתאכלסת במילות המיזם המיועד פוער אופקים, מציב פסגות נחשקות...

הפח המתייפח המתפייח...

כמה יפים הנערים ליד הגה מכונית בית הספר לנהיגה. עיניהם עוד בוהות וידיהם אוחזות ולופתות בראשית המוטורית של עצמאותם המתנייעת, עצמאותם המדומה, המהוססת, מנהיגי האספלט מוכתרים, נסיכי הפח הכול יכול בעיניהם הנפערות. וכך הם מתכנסים במושב הקדמי, מכווצים עד נהם המנוע הראשוני בואכה הצומת המבשר לימין או לשמאל, ומשם אל מעבר החצייה של הבאים והיוצאים.

והמטאפורה נפרשת לעיניהם במפת הדרכים המובילות, המשתלבות , המתפצלות, הנפגשות, עד 'אין מוצא' ועד 'אין אונים' בגרוטת הפח המתייפח, המתפייח...

אשכול ההולדת...

כמה יפים החבר'ה באשכול בלוני יום ההולדת. הגוונים, הגוונים, כה מרהיבים, כה מפעימים, וחלל הכיתה מתבשם, מתפייט, מתפייס- חגיגה של ממש ומחיאות הכפיים והפרגון הנדיב מלוא חופניים, ואופוריה בת רגע סודקת תקנונים בהסכמה ובמחילה. עוד יום הולדת של עוגה ותקרובת, וכמובן, הבלונים המיתמרים באשכולם המרנין.

כך, דקות ארוכות של גיבושון כיתתי מעתיר בחן הנעורים המוצהרים, המופגנים, המודגשים, בשבח זמן איכות לא מוחמץ, והידידים, והחברים, וההורים החולקים, הגאים, המתחדשים לנוכח תחיית הזמן המתחדשת ,לנגד עיניהם הלא כבות... וכמה יפים הנערים בהיות חגם הפרטי, כךל, בקריאות הרמות: 'היום יומולדת, היום יומולדת', כך, בקיצור העיצורים החינני, הכה ישראלי, נסלח לו בהגייה מרדנית, מופקרת למחצה..

בבקו"ם חנכו חספוסם...

כמה יפים החבר'ה בבקו"ם, משתכשכים בהמון עמיתיהם המתחיילים.. והססגוניות עודנה חוגגת ברגעי הטקסטיל המרדני האחרונים. בקרוב תוטל ותושתת האחידות והיחידה וגאוות היחידה ושגרת ה'לילה ראשון בלי אימא'. והרעש והמהומה ועיני אימא נוצצוצ ולוח דיוקנו של אבא בוהק כבדולח והסנטימנט מפעפע בחדרי חדרים של הלב באוושתו בקירותיו הזעים, נעים.

והאוטובוס פוער דלתותיו והחבר'ה עולים עולים, נפרדים בכף היד המשוגרת במחוות הנאמנים מהבית ומבית הספר ומהגן- גלריה של מלווים מפרקי ילדות ואביב נעורים, הנושקים לפתחו של עידן החום

נוער מתנדב למען  בטיחות בדרכים
נוער מתנדב למען בטיחות בדרכים
נוער מתנדב למען  בטיחות בדרכים
נוער מתנדב למען בטיחות בדרכים
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו: