הרי את, הרי אני

את החתונה שלי אני יזמתי, אבל על יום הנישואין ה-25 כבר לא הייתה לי שליטה. הפובליציסט דביר שרייבר מפרסם טור בכל שבוע בעיתון בשבע, ביקשנו ונענינו להעצים את ההפתעה לרגל 25 שנות נישואין לפרסם את טורו גם אצלנו. כבוד. הרבה נחת דביר וסיגלית.

דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם
דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם

אני יודע שאני חריג, שאני מוזר, שאני לא נורמלי, ואף על פי כן ולמרות הכול אני מצהיר בפה מלא: אני לא אוהב הפתעות. לא אוהב שמישהו בא אליי מאחור ושם לי ידיים על העיניים ואומר "נחש מי זה", לא אוהב שמבקשים ממני להגיע לפגישה וכשאני שואל מה מתוכנן אומרים לי "אתה כבר תראה", לא אוהב שהמשטרה מזמנת לחקירה את כל תומכי נתניהו ומחטטת להם בטלפונים ואין לי מושג מתי יקראו גם לי. אולי זה הצורך להיות כל הזמן בשליטה, אולי האינסטינקט היהודי שדורש ממני להיות בהיכון לכל פוגרום שלא יבוא, אולי החשש המקנן בנפשו של כל גבר מהרגע שאשתו אומרת לו "שב, אנחנו צריכים לדבר", שזה אולי הדבר הכי צפוי אבל בכל זאת, בא בהפתעה. אז אני, מה לעשות, לא אוהב הפתעות. בגלל זה, כשהילדים הודיעו לי ולאשתי שביום רביעי אנחנו צריכים להיעדר מהבית בין השעות עשר בבוקר לשבע בערב, נכנסתי ללחץ מובן ומובנה". "מה...", רעדתי, "מה יש ביום רביעי?"."יש לנו יום נישואין", אמרה האישה, "אני מקווה שלא שכחת". "ברור שזכרתי", גמגמתי, "אותי לא יתפסו לא מוכן". בזווית העין ראיתי את הילדים מחליפים ביניהם חיוכים מסתוריים. צמרמורת אכזרית התגלגלה בגופי. זה לא סתם יום נישואין, זה יום השנה ה-25 להיווסדנו, "חתונת הכסף" קוראים לזה, כנראה כדי שתהיה סיבה להוציא הרבה כסף. ניסיתי להבין מה החבר'ה זוממים, אבל הם מילאו את פיהם מים )חשוב לשתות הרבה לפני ימי נישואין( וגיחכו בקלילות, כמו שהם נוהגים לעשות כשאני מבקש מהם לא להשאיר את החלב מחוץ למקרר, להקפיד לכבות אורות מיותרים ולקחת מפתח כשהם יוצאים מהבית כדי לא להיות מופתעים כשהם חוזרים בשתיים בלילה והדלת נעולה ואין מי שיפתח להם כי אבא – הפתעה הפתעהכבר ישן. "מה אתם מתכננים?", דרשתי לדעת. "אתם כבר תראו", הם הותירו את העניין מעורפל, כמו אברהם אבינו שיוצא להציל את אחיינו שהיה, כידוע, לוט בערפל. אבא, שחרר אבל אני, לא יודע אם כבר אמרתי את זה, לא אוהב הפתעות. יש לנו יום נישואין, נחמד מאוד שהילדים זוכרים ועוד יותר נחמד שהם הזכירו גם לי. אבל לא צריך לעשות מזה טררם, בטח לא בהפתעה. זר פרחים יספיק בהחלט. יודעים מה, גם עוגה זה בסדר. ומילה טובה. או שתיים. וברכה משתפכת. ועיטור הגבורה לאשתי שהצליחה לשרוד איתי 25 שנה. 25 שנה? וואו, זה הרבה. מה הם מתכננים שם, למען השם, מה?! תפסתי לחקירה צולבת את אשתי, שיש לה כישורים מיוחדים )בכל זאת שרדה איתי 25 שנה( לקלוט דברים לפני שהם מתרחשים, כמו למשל לדעת מה אני עומד להגיד עוד לפני שבכלל חשבתי על זה. אז לפני שפתחתי את הפה היא הודתה שנראה לה שיש לה כיוון לגבי התוכנית הזדונית של הילדים, אבל לא הייתה מוכנה להגיד לי כי אחרת זו לא תהיה הפתעה. במשך כמה ימים גיששתי באפילה, זאת אומרת ניסיתי לרגל אחרי הילדים ולהפתיע אותם בשאלות לא צפויות. לא הופתעו. בכל פעם שנכנסתי לחדר הם השתתקו, בכל פעם שניסיתי לצותת לשיחות שלהם הם התחילו פתאום לדבר על מזג האוויר הסתווי. פעם אחת הצלחתי להתגנב לטלפון של אחד מהם, ניחשתי את הקוד ובידיים רועדות נכנסתי לקבוצת הווטסאפ הסודית "מפתיעים את אבא ואמא". הייתה שם הודעה אחת בלבד: "אבא, שחרר". ביום רביעי העברתי את הזמן בכל מיני מקומות מחוץ לבית, כולל בדיקה בשגרירות השוויצרית לגבי סיכוי לקבל מקלט מדיני במדינה שבה אף פעם אין הפתעות. לא זרמו. אז בערב אשתי אספה אותי, ויחד נסענו הביתה ונעמדנו ליד הדלת בלב הולם. מהצד השני היה שקט. יותר מדי שקט. בטח הם עומדים שם בחושך )אבא אמר לכבות אורות מיותרים( ומחכים שנפתח את הדלת כדי להתנפל עלינו בצעקות "הפתעהההה!!!" בנוסח אינדיאני עממי. החלפנו מבטים, נשמנו עמוק ופתחנו את הדלת. היא לא נפתחה. צלצלנו בפעמון. אף אחד לא ענה. ביד רועדת הכנסתי את היד לכיס, ואחרי ניסיונות ארוכים הצלחתי לדוג ממנו את המפתח )אני תמיד לוקח מפתח כדי לא להיות מופתע(. פתחנו את הדלת ונכנסנו הביתה. האורות דווקא דלקו )לא הפתעה(, אבל הבית הבהיק מניקיון )הפתעה הפתעה(. אף פעם לא ידעתי שהרצפה שלנו בהירה, תמיד חשבתי שהיא אפורה כזאת עם כתמים חומחומים של קפה. בחדר של הבנים בכלל לא ידעתי שיש רצפה, חשבתי שהקבלן חיפה את הבטון בערימות של בגדים וקונסולות של פלייסטיישן. הכול היה מבריק, מסודר, שקט, מפתיע. חשוד מאוד. אם זו ההפתעה, זה באמת יפה מאוד מצידם. אבל הייתה לי תחושה עמומה שזו רק ההתחלה. משל לחיי נישואין אחרי כמה שניות קיבלנו הודעה מהילדים: "אנחנו יודעים שאתם בבית, חכו להוראות", שזה כמו בסרטים האלה שהחוטפים מתקשרים בהפתעה ודורשים כופר כדי לשחרר את ההורים שלהם מההפתעה. לא ידעתי כמה כופר, ידעתי רק שאני כופר. כופר במוסכמה שליום הנישואין צריך הפתעות. ישבנו בבית וחיכינו. זאת אומרת אשתי ישבה, אני הסתובבתי כמו אריה בתוך כלוב. טוב, יותר בכיוון של חתלתול. מה יהיה, אמרתי לעצמי, מה יהיה אם עכשיו תיפתח הדלת ויתברר שהילדים היקרים שלי ארגנו לנו "חיים שכאלה" והזמינו את כל חברינו מהעבר, כולל הדינוזאורים? אני באמת לא צריך עכשיו על הראש את בנימין מכיתה ב' 2 שיספר איך רימיתי אותו בגוגואים. או דוידי מגן ציפי שיספר שאף פעם לא הייתי חבר אמיתי, והוא ממש לא מבין איך אשתי הצליחה לשרוד איתי 25 שנה. או קובי מהצבא שיפריך את סיפורי הגבורה שאני מנסה למכור לילדים. או השכנה מלמטה שתצעק שזה לא בסדר שעושים לה רעש בשעה כזאת, ועוד מי ישמע בשביל מה. אני לא צריך את זה. אני לא רוצה את זה. אני לא אוהב הפתעות. אחרי כמה דקות הגיע רמז והלכנו לאן שהלכנו, שם חיכתה לנו המשפחה המורחבת, שזה מרגיע מאוד בהתחשב בכך שמהם לא גנבתי גוגואים, רק עשיתי דברים יותר גרועים. חוץ מזה היו שם אוכל ובלונים ומוזיקה וזיכרונות עמומים מאותו ערב קריר של מרחשוון לפני 25 שנה, שזה קצת פדיחה בהתחשב בכך שלא הזמנו את הילדים לחתונה שלנו. היה גם חידון ומשחקי חברה ויצירות אומנות מושקעות שעסקו בגדול בארבעה נושאים: האובססיה שלי להכניס את החלב למקרר, האובססיה שלי לכבות אורות מיותרים, האובססיה שלי לקחת מפתח והיכולת המופלאה של אשתי לשרוד איתי למרות הכול. אין מה לדבר, היה ערב מאוד, איך לומר, מפתיע. הייתי מאושר, חסר שליטה, נישא על גלי אהבה ומבוכה ולא יודע מה יהיה הצעד הבא. כמו חיי נישואין. או כמו שאשתי אומרת: שב, אנחנו צריכים לדבר. תודה ילדים, תודה משפחה יקרה. להתראות בעוד 25 שנה בחתונת הזהב. אם כי לא חייבים להפתיע, אפשר גם בתיאום מראש.

נושאים: חתונת הכסף, שרייבר
דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם
דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם
דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם
דביר וסיגלית ביום נישוןאיהם
הכי טובים, הכי מעודכנים:
הורידו עכשיו ב-Google Playהורידו עכשיו ב-AppStore
תגובות הגולשים:
בניגוד לאחרים, דעתכם חשובה לנו! כתבו:
דירוג: