שבעה נרות דולקים משנת תשכ"ז עד תשפ"ו

גם עין יבשה תזיל דמעה, אמר המשורר. ולא צריך להיות משורר כדי לעמוד מול האנדרטה הראשונה בבית שמש, זו ממנה 'צמחו' וגדלו טכסי הזיכרון בעיר. משבעה 'גדלנו' והתעצמנו עד ל-139 נופלים!!! יו, איזה מספר. כל שם סיפור, כל שם משפחה אבלה וכואבת. כל שם אגדת חיים , שזורה בסיפור עליה, נכונות הקרבה, מוכנות הקדשה למען הבנים, הבנות וכל היתר. ואנו זוכרים. כמה כאב, כמה יגון. שבעה לוחמים, גיבורים שנפלו בקרב, רובם בקרב על ירושלים, חיים אוחיון ז"ל נפל בעזה. אחד איש מתכת, השני עובד אדמה השלישי איש חינוך... וכן הלאה. כולם בני אותו הכפר שיצאו להילחם למען עם ישראל, למען ירושלים. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה. אותה הבטחה אלוקית מתקיימת באמצעות הגיבורים האלה, חיים אוחיון, דוב אפנהיימר, יוסף גילה, אלברטו מורלי, יצחק ממן , אלברט עמר, פנחס קריספל ז"ל. בנו מיכאל, הי"ו אמון על אירגון הטכס זה כבר תשע שנים.

מעמד מכין לקראת יום הזיכרון, הטכס המרכזי. כמה עצוב. הדגל יורד לחצי התורן, הדלקת אבוקה, תפילת יזכור, פרק תהילים וגם דברי נחמה. המשנה לראש העיר חנוך דרגנר מנצל הבמה להצהרת אחדות: אנו עומדים כאן, ליד אנדרטת השבעה. מקום צנוע, בקושי רואים אותו העוברים והשבים ברחוב, אבל הוא נושא בתוכו עולם שלם של זיכרון, כאב וגבורה.
מאחורינו יש שבעה לוחות אבן, שבעה שמות ומאחוריהם חיים שלמים, של שבעה בנים של העיר הזו, שיצאו להגן על העם והארץ וחזרו אליה כקדושים, השם יקום דמם.
העיר בית שמש שאני זוכה לגור בה כבר 30 שנה מאגדת בתוכה קהלים ואוכלוסיות שונות ומגוונות. חבל מאוד שרק ימי אבל ואירועים טראגיים גורמים לחיבור בינינו. בשגרה כשהכל פועל כמו שצריך, אנחנו לא מוצאים סיבות טובות להתאחד.
אני מתגורר בשכונה חרדית, וחייב להגיד לכם שאצל רוב התושבים יום הזיכרון הוא יום של מחשבה. יום שעוצרים רגע וחושבים על תולדות הארץ הזו. איך הוקמה ומי הקיזו את דמם עליה. "ואומר לך בדמייך חיי". עם ישראל חי בזכות אותם אלו שמסרו ועדיין מוסרים את נפשם למען כולנו. ביום הזה כולנו מרגישים משפחה אחת, וכשאנחנו עומדים כאן יחד, אנחנו מבטיחים: לא נשכח ונמשיך לזכור ולספר."

יובל טייב בקול חנוק שר משירי גבורה, והציבור המועט הקשיב. חסרו והורגש חסרונם חניכי תנועת הצופים. דוד וינטרוב הניח זר בשמם. לא אבדה תקוותינו.

שנהייה ראויים.