מסודי- סיפור חיים לא שגרתי, האנשים שבנו את העיר.

זה הדור שבנה את הארץ, בנה את העיר בית שמש, סיפור פשוט, אבל גם מורכב ומסובך. פשוט לכאורה, כי כאשר תראו ותעלעלו בין השורות תמצאו כאן סיפור שזור, שמזכיר עשרות סיפורים אחרים, דומים לו בתוכן אבל לא בפרטים, כל פרק הוא קטע חיים בפני עצמו, מחזיק ביד רכה וענוגה את תוכנו, מתאר משהו שאינו מצוי באחרים, כזה ההופך אותו להיות בעל זכות קיום לעצמו. בימים בהם שוהים במקלט, תוכלו מעט להרהר על החוויות של פעם, לתאר בפני ילדיכם את מה שעבר, להוכיח שהקשיים של היום לא ממש דומים לקשיים של פעם. הכל עניין של פרספקטיבה...

הסיפור הבא לא קראתם, לא שמעתם עליו, כי הדמויות בו אינן מאותן דמויות נגישות לבעלי עט, לאנשי התוכן או היצירה. הסיפור הבא הוא סיפור ארוג בסיבים שאינם במצאי היום יומי, טבולים בגוונים שנעשו ביד רכה ועדינה ומנגד כוללים רבדים קשים.

זהו סיפורה של חלוצה וגיבורת התיישבות, למרות שמעולם לא הוגדרה או הוכרה בתארים כאלה, שתרמה תרומה חשובה לביסוסה של ארץ ישראל, להתפתחותו של ישוב עולים, הקמת משפחה, לידת וגידול חמישה ילדים, בעמל כפיים בשעות רבות, בדרכה שלה, עם בן זוגה הפריחה שממה ובנתה עיר, חלק מנוף מרשים ביותר.

זה פרק זמן ארוך אני מעלה בזיכרוני סיפור אפוף הרבה מסתורין, הרבה לא מובן, עם הרבה תמונות סתומות מחייבות דרוש והוכחה. הסיפור - הוא תיאור דמות, אישיות, שמה מסודי- היא עיקר הסיפור, בתיאורה, בשפתה שלה, כיאה לאישה בת 84 במבטא וסלנג טהור לבת עולה מארץ המג'רב.

היום כשמסודי היא אשה בת 84, עד מאה ועשרים, היא מבינה שהחיים שלה היו שרשרת של ניצחונות קטנים על גורל קשה. בעדותה כפי שהיא מובאת כאן, מביטה על ידיה, תוך שעיניה דומעות, לא מבכי, דמעות אי רצוניות כאלה, חלק מנשמתה. הקמטים מעידים היטב על גילה, השיניים כבר לא מה שהיו פעם והן נזקקות לטיפול, הכאב ברגל שמאל לא מרפה, ובעיקר הקור בבית, עליו מחפה חלוק מרופט. והשיחה, קולחת. כאילו חיכתה למישהו לבוא לשמוע אותה, את קולה למען הדורות הבאים. למען הנכדים, למען בני העיר אשר לא ידעו ולא יודעים מי הניח כאן את הבסיס לבנייתה ועד היום גם בגיל הזה משלם חובותיו למרות גילו.

מסודי מביטה על הידים, שעבדו כל כך קשה בניקיון ובטיפול בילדים בתל אביב, היתה יוצאת באוטובוס הראשון מבית שמש, עם שחר, להגיע מוקדם לתל אביב להספיק עוד בית ועוד משרד, לטפל בילדים בבואם מהגן או בית הספר, להעניק להם לב חם, יד רכה ומלטפת. מה שעושות היום עוזרות מסרי לנקה או הפיליפינים, עשו הורינו, יוצאי עדות המזרח. מי שלא רוצה לשמוע את אהרון ברק המתאר את צורת הטיפול בהוריו ניצולי השואה בידי המרוקאיות, יכול לשמע כזאת מפיה של מסודי, מעדות אישית. היה לה מה להעניק לאותם ילדים תל אביבים, חום, אהבה, יד מלטפת, חיוך רחב. ובעיקר זמן והרגשה שיש בוגר בסביבה.

עבורה זה היה הכל, כדי לעזור להביא פרנסה הביתה לגדל את חמשת ילדיה יוסי, שולה, עופר, ענת וקרן. ויודעת שכל מה שהיא בנתה היא עשתה מתוך הבלתי אפשרי. היא לא שוכחת את אליהו, לא את אליהו הנביא אלא את אליהו אישה, הבעל, העובד, החרוץ, השמח בחלקו. וגם הוא חלק מהסיפור הטראגי של מסודי. ילדה שנולדה לתוך עולם עמוס קושי והתמודדות. אגב, אליהו, לא אלי, לא לילי, לא שום כינוי, פשוט אליהו, כשם שניתן לו בעת המצוה.

סיפורה הפרטי של מסודי התחיל שם במרוקו, בעיר מרקש, עם סבתא חנה ודוד שלמה (דרעי) שגידלו אותה אחרי שהוריה נקטפו בדמי ימיהם. מסודי עברה ימים לא פשוטים, ידעה כאב יגון ושכול. אבל תמיד המשיכה הלאה. עכשיו היא משלימה מה שהחסירה, בגיל 84, חזרה ללמוד, כאשר מורה מתנדבת מגיעה לביתה ללמדה את אותיות הא' ב'- מה שלא למדה בנעוריה כאן בישראל, אחרי ימי קליטתה. עברה לספר את הסיפור שלה, זו הדרך 'להחזיר' לחיים את אבא יצחק ואת אמא חנה שמעולם לא זכתה להכיר. מה? למה לא למדת? עלית צעירה בת 19 לישראל, איך לא הלכת ללמוד?

"האמת, הלכתי ללמוד, נרשמתי למרכז הנוער, התחלתי ללכת לבית הספר, אבל הבנתי שזה לא בשבילי. החלטתי לצאת לעבוד...

מסודי נולדה בעיר מרקש, כמו כל יהודי מרוקו, תאריך הלידה לא ממש מדוייק, אי שם בין לבין... היא יודעת לומר בוודאות שהיא בת 84. אם נעשה חשבון נבין שהיא נולדה בשנת 1942. ימי מלחמה בעולם.

מרקש עיר מלאה צבעים וקולות, פולקלור בשפע. עיר מדברית, בירת מחוז אספי השוכנת על גבול הרי האטלס. עיר גדולה בעלת תרבות ורקע עשיר עם אוכלוסיה מעורבת של שבטים, בה חי גם שבט יחיד ומיוחד בני העם היהודי פליטי גירוש ספרד. היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם העולם החיצון. בתוך הבית הפרטי של מסודי התחולל לו סיפור אישי, טרגדיה בלתי נתפסת, כזו שנשמעת כמו אגדה עצובה על גורל אכזר.

כך היא מספרת: "אבא יצחק ז"ל, הזמין לביתנו, חבר מקזבלנקה, שמו לעזיז, להיות איתנו בהילולא. אני לא זוכרת כמובן מעדות אישית שלי, כי הייתי ילדה בת שנתיים אולי פחות קצת. והפרטים הם רק לפי סיפורים שסיפרו לי בגיל מבוגר יותר. מהסיפורים אני יודעת לתאר שהיה ליל הילולא שמח בבית, פיוטים, חברים שביטאו שמחתם להיפגש בשיח בשירה ובהרבה מטעמים של אמא, בסיומם עלו איש איש על ייצועיו. חברו של אבא החליט במפתיע כי הוא רוצה לשוב לביתו בקזבלנקה, ארז את כבודתו ושם פעמיו לתחנת הרכבת בעיר.

אבא שהתעורר טרוד מעט מתוך שינה עמוקה, שאל על לעזיז חברו. אמא סיפרה לו שהוא בדרך לרכבת לחזור לביתו. איך נסע? מה נתתם לו לקחת איתו? אצלנו היינו רגילים, כך נאמר לי לכבד אורח בפירות כשהוא יוצא לדרך ארוכה. אבא מיהר לשוק לקנות פירות, ונסע מיד לתחנת הרכבת. בידים עמוסות, מוצא את לעזיז חברו כבר ישוב בתוך הרכבת. הוא עולה לחברו למסור לו את הפירות, והרכבת החלה לנסוע. כל ניסיונות השכנוע של לעזיז לא שכנעו את אבא לרדת בתחנה הבאה ואז לשוב על עקבותיו. אבא לא חשב פעמים, ידע שבבית מחכה לו אמא, הוא שולף את גופו דרך החלון של הרכבת הנוסעת, לקפוץ!. למזלו הרע, המכנסיים נתפס באיזה ברזל והוא נגרר עם הרכבת... הצעקות של הנוסעים הביאו לבלימת הרכבת.

"אבא מורד מהרכבת ומובהל לבית החולים, שם סירבו לטפל בו. הוא הגיע לבית חולים שסירב לטפל בו בתואנה שהוא נראה כמו נוצרי. "אבא שלי היה יפה תואר" מדגישה מסודי. עד שהבינו שהוא יהודי והונח על שולחן הניתוחים לטיפול, היה כבר מאוחר. שם על השולחן מצאו אותו מת..." מסודי מחייכת בעצבות.

אמא לא עמדה בצער הכאב הכבד על מות אבי, היא הייתה בהריון השלישי כשגם היא הלכה (כלומר נפטרה ס.צ) לבית עולמה. אני בסה"כ בת שנתיים, וכבר יתומה מאב ואם.

זה הרגע לעצור ולספר על ההיריון הראשון, היה לי אח שנולד לפני, אבל גם הוא מת. אני לא יודעת איך, אבל אמר לי שהוא היה חולה ומת ילד, תינוק. מסכן. כך נותרתי לבד בעולם, אני ההיריון השני, ילדה קטנה בת שנתיים נזקקת חמלה.

מי יאמץ אותי, יתומה מאבא ואמא, אבא שלי השאיר בית והיה ויכוח מי ייקח את הבית. אני אפילו לא זוכרת, מה שאני יודעת, שסבתא, ה' ירחם עליה, סבתא חנה היתה לי למגן. היא החליטה לוותר על הבית והעיקר לקבל אותי כבתה. הדוד שלי אליהו גם הוא הצטרף, ביחד הם גידלו אותי. לא ידעתי אז שהמסע שלי רק מתחיל – ממרוקו לישראל, מחיי יתמות לחיי משפחה מורכבים, בין זיכרונות המלך מוחמד החמישי למציאות הקשה של יפו ותל אביב.

יקוט, אחת מהעיר במרוקו בה נולדתי, ואשר הכירה את ההורים שלי, סיפרה לי סיפור שאני לא שמעתי עליו אם הוא אמיתי או לא. אמא שלי, חנה, לקחה חגורה של אבא שלי, ובאמצע ההלוויה שלו, כשהכניסו את אבא לקבר, היא זרקה אותה לתוך הקבר.".

למה? אני מתרגש מהסיפור ושואל.

"אמא שלי רצתה ללכת יחד איתו, וזרקה לו חגורה, כשהיא תיסגר בתוך הקבר היא האמינה שהוא ימשוך אותה אחריו להיות איתו". לא חלפו חודשים ואמא הפילה את העובר שבבטנה, ואחרי כחודש גם היא נפטרה.

במשך שלוש עשרה שנים קראתי לסבתא חנה "אמא". חנה הייתה העולם כולו עבורי – הידיים המלטפות, המבט הדואג, המסרקת לפני היציאה למשחקי חצר עם החברות, והיתה גם סורגת לי צעיפים. רק כשמלאו לי שלוש עשרה, כשהילדות פינתה את מקומה לנערות, נסדקה חומת השתיקה. באותו יום הוציאו את התמונות הישנות מהמחבוא, ואיתן יצא הסיפור האמיתי, הכואב: הסיפור על אבא יצחק, שיצא לרדוף אחרי חבר ברכבת של קזבלנקה ולא חזר; ועל אמא חנה, ששברון הלב והאובדן לקחו אותה ואת התינוק שבבטנה חודשיים בלבד אחריו. פתאום, ביום אחד, הפכתי מבת לנכדה, ומילדה רגילה לילדה שנושאת על כתפיה טרגדיה גדולה מהחיים.

אנשים חושבים שיתמות מחלישה בן אדם, אבל אצלי היא הייתה הברזל של עמוד השדרה. כשילדים בבית הספר צעקו לי 'אין לך אבא ואמא', הם לא ידעו שאני נושאת איתי את הגאווה של אבא יצחק, שלא ויתר על הכבוד שלו ועל הכנסת האורחים עד נשימתו האחרונה, ואת הלב הענק של אמא חנה. סבתא שלי גידלה אותי להיות חזקה, ובגיל 13, כשגילו לי את האמת על התמונות המוחבאות, לא בכיתי בפינה – פשוט הבנתי שמהיום אני צריכה להיות האמא והאבא של עצמי.

אפשר לשבת עם מסודי שעות ארוכות, יכלה הזמן והסיפורים לא יכלו. משעמם ממש לא!! הבאנו כאן קטע חיים מרגש, אופייני לאשה חזקה ואמיצה שסללה את הדרך לדור ממשיך אחת מדור נשים חזקות, בטוחות באמונתן, מלאות תקוה ורצון, עם הקשיים, עם הדמעות, תמיד לזכור שיש טוב אחרי. מסודי היא עדות לחיים כאלה, לא לאבד תקוה לעולם, אחרי רע, יבוא טוב. רק טוב. . זכינו באשה מופלאה, כמוה בדור ההוא שבנה את העיר שלא ישכח

ספרו את הסיפור לבניכם, בנותיכם, לסביבתכם. מסודי דמות מופת בחיי העולם האכזר שלנו, אוהבים אותך, מסודי. עד מאה ועשרים.

להצטרפות לקבוצת העדכונים של חדשות קרן אור בית שמש.

https://chat.whatsapp.com/LWrmkVdbixCALk2Ke9Ilxb