לאנשים אין זמן לשום דבר.

הם עסוקים ואזוקים במה שהם מוצאים לו זמן, ומרוב שאין להם זמן בשל מה שמצריך זמן, הם מחמיצים עוד ועוד דברים יקרי ערך בזמן איכות של ממש.

הנה, דוגמה. אני מתקשר למכרים להזמינם לשיעור חגיגי, מרחק שבוע ממועד השיעור המיועד. הם מבטיחים לבוא, אומרים שירשמו, אומרים 'בוודאי, איזו שאלה!', מסכימים שזה חשוב, מתייחסים באהדה, מתנגנים בטון הבטחה לא מעורערת, כך, עד לרגע האמת. ואז, בבוא יום פקודה, מתחילים לבטל, להצטער, להתנצל: 'אבל ..אבל.. אבל... אבל.. אבל.. אבל.. אבל.. אבל'.

הם בודקים, הם ישתדלו, הם ינסו, לא נראה להם שיגיעו, לא בטוחים, תודה על ההזמנה, אני אהיה עסוק בסידורים- כך, מסכת תגובות ועדכונים אין קץ. אנשים דחוסים, חנוקים, שבויים בקדחת של סדר יום לא נשלט, שמצמצם את נפח קיבולת האופציות המשובחות ועתירות האיכות.

זו תחושת ה'אין זמן' שמאמירה ותופחת מעבר למידותיה הראויות. אובססיה מתעתעת, מראש הודפת כל ניסיון או סיכוי להגניב משהו בין קפלי היומן. זו מעין קללת מודרנה קלאסית, בצירוף הידוע 'אין זמן לנשום' והנובע ממנו. כך או כך, יותר משאין לנו זמן, אין לנו סדר עדיפויות ברור.

כל פעולת איכות שנדחפת לסדר יומנו הרגיל, הבינוני והלא מסעיר, נדחה לרוב באינסטינקט, מחשש שינגסו ממך, מזמנך החופשי, מחופש פעולתך. ההפרעות האיכותיות אינן נשקלות ואינן מונחות על כף הזכות במאזני המדידה וההעדפה. וכך יעדיף המעדיף עוד גיחת קניות לא דחופה בקניון נחשק, על פני הרצאה בסוגיה לא שכיחה.

כן, זה מוכר. נודה על האמת. מזמן מזמן לא גיבשנו לעצמנו סדר עדיפויות מוצק ובונה. החלק הקל, המבדר של חיינו, מבקש לנגוס עוד מנה ועוד מנה בזירת הפרטיות המקודשת לשווא.

הכותב זכה באות יקיר העיר בית שמש בשנת תשפ"ו. המאמר פורסם לראשונה בספטמבר 2017, ועניינו אקטואלי כתמיד.