פרשת ראה נפתחת בעיקרון הבחירה החופשית - "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", והיא מעמידה את העם, ערב הכניסה לארץ, בפני ההכרעה שתעצב את דמותו: דרך התורה והחיים, או דרך המרחיקה מה'.
מתוך יותר מחמישים המצוות שבפרשה, בולט משקלן של אלו החברתיות: שמיטת כספים, שיתוף העניים בשמחת המועדים, הלוואה וצדקה - כולן נועדו להרחיק את האדם מאנוכיות ומתאוות ממון, ולהרגילו לעין טובה וללב נדיב. הציווי "פתוח תפתח את ידך לאחיך ולאביונך בארצך" מבטא זאת: צדקה אינה מחווה של רצון טוב אלא ביטוי מעשי לערכי התורה, המלמד שחוסנה של החברה נמדד גם ביכולתה לשאת באחריות לחלשים שבתוכה.
הרמב"ן בפירושו לפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" מסביר, כי אין זו גזירה נצחית שיהיו עניים, אלא תיאור מציאות שתתקיים כל עוד בני אדם אינם ממלאים את חובתם. אילו קוימה מצוות הצדקה במלואה, ניתן היה לצמצם מאוד את העוני. התורה אינה משלימה עם קיומו, אלא מטילה על האדם אחריות לתקנו.
מכאן גם משמעותה של המילה "צדקה" שכתובה בהפטרה - "בצדקה תיכונני" - כעשיית צדק ולא רק כנתינה: בניית חברה המבוססת על ערבות הדדית בין שכבותיה. מי שנושא עיניו למצוקת הזולת מתדמה לבורא, "עושה משפט יתום ואלמנה" כפי שנאמר בפרשה הקודמת (עקב). דווקא לאחר האזהרה מפני "איש כל הישר בעיניו", מלמדת התורה שהחסד אינו מושג יחסי התלוי ברוח הזמן, אלא מצווה אלוהית מחייבת. נאמנות לה' אינה מתמצה רק במאבק בעבודה זרה, אלא ניכרת גם ביחס לחלש ולנזקק. הנתינה, מבטיחה פרשתנו, אינה גורעת אלא מוסיפה ברכה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך".
מסרים אלו מקבלים משמעות נוספת בפתחו של חודש אלול, ימי חשבון נפש: לצד ההתחזקות במצוות שבין אדם למקום, עלינו לבחון גם את מחויבותנו בהתנהלות במצוות של בין אדם לחברו - האם כחלק מבניית חברה של חסד וערבות הדדית, ידנו פתוחה לאחינו האביון. בכך נהיה ראויים להבטחה "וישבתם בארץ... וישבתם בטח".
שבת שלום, הלל
שתפו
ניווט במקלדת
מצב שחור - לבן
קביעת ניגודיות
גודל הטקסטים
גופן קריא
הגדלת האתר
תיאור בולט לתמונות
הדגשת קישורים
הדגשת כותרות
שינוי סמן העכבר
כיבוי הבהובים
התאמת קריאה
איפוס ההגדרות 
הצהרת נגישות