בטכס מרגש מלא כבוד התייחדה בית שמש עם זכר הנספים בשואה

טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעיר בית שמש התקיים במתנ"ס זינמן בעיר. לאחר השבתה מאונס (בשל הקורונה וקיומו בזום) חזר הטכס למעמדו הטבעי מול קהל. הטקס העירוני עמד בסימן "מסילות אל האבדון - שילוחם של היהודים בתקופת השואה".

רק כמחצית מנבחרי הציבור טרחו להגיע לטכס. ואלה שמות הנוכחים: בלוך, שטרית- שני הדוברים המרכזיים, גולדברג, הולנדר, ארנרייך, אלמליח, אדרי, מנדלסון, ברילנט, ווליצקי וגוטמן. מנכ"ל העירייה יוחנן מאלי, מנכ"ל רשת המרכזים הקהילתיים בית שמש מימון בן חמו וראש מינהל חינוך שרי דרור. בלטו בהיעדרם המבקר, הגזבר והיועמ"ש. כיבדה את המעמד גם הממונה על המועצה הדתית הגב' אתי מאיר.

הטקס העירוני הופק על ידי רשת המרכזים הקהילתיים העירוניים בית שמש ואגף האירועים בעיריית בית שמש. את הטקס הנחה יהודה גובני, את תפילת אל מלא רחמים וקדיש נשא דוד לוק, את פרק התהילים אל דומי לך הקריא הרב רפאל אסולין.

בדבריו התייחס הרב שלמה סויסה למסירותם של הקדושים הנספים. הרב ציטט מדבריו של הרב אלחנן וסרמן תלמידו של החפץ חיים וראש ישיבה שסבל נדודים עקב רדיפה. הרב עמד על השאלה הערכית כיצד לא הביעו התנגדות בדרכם לאבדון והטיב להסביר מתוך ציטוט של הרב וסרמן." כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את עם ישראל". והמשיך: "הכוח ניתן לנו בזכות אותה מסירות. מקדשי ה' נשלחו ברכבות לאבדון, אבל לא איבדו את רוחם" הדגיש הרב סויסה.

על הבימה נוגנו קטעי נגינה על ידי נגני הקונסרבטוריון העירוני, להקות בין השמשות ועתיד שחר. את שש נרות הזיכרון הדליקו אושרית ומנחם אלפסי, שירה בן ישי (מרכזת שבט הצופים), חנה דביר, יונה דיאמנט ושרה ועקנין.

על עדות מהשואה עמד ניצול השואה איתמר מאיר אשר הרחיב במסגרת שיח עם מיעוט נוכחים באולם זינמן.

ראש העיר ד"ר בלוך נשאה דברים בטכס: " למען זכרם של אלו שיצאו ושולחו ברכבות ולא חזרו. נמשיך אנחנו במסע שלנו. נמשיך בעשייה לכל קהילות העיר".

סגן ראש העיר משה שטרית: "קשה מאוד להסיק מסקנות מהשואה האיומה. יש תחושת החמצה על העולם של חרב, רחמים גדולים על אלה שהיו צריכים לעבור את מה שעברו, וזעם כלפי המבצעים. אבל זה מאחורינו.

כבר לא נותרו הרבה ניצולי שואה בקרבנו, אלו שעברו את מה שעברו ממקור ראשון הולכים ומתמעטים. מה בכל זאת אנחנו יכולים לקחת מזה? עבורי התשובה ברורה... אבל יש לנו צבא, מדינה, אנחנו יכולים לנהוג כיהודים".

טכס מרגש, מיוחד, והפעם חובה לומר בפה מלא: נוכחות בני הנוער הצילה את כבוד האירוע והזיכרון. מה שמעורר שאלה למה בעיר של 150 אלף תושבים מתקיים רק טכס אחד ואין עוד פעילויות בנושא זה לשאר תושבי העיר, למשל ריכוז ניצולי השואה לשיח. או לפחות שיחת רב עם תלמידיו באחת הישיבות הציוניות, הליטאיות, האשכנזיות או הספרדיות. שהרי לא כל בני הנוער נכחו בטכס, אז היכן הם 50 אלף התלמידים האחרים ובעיקר מה עשו כל בני הנוער ברגע התייחדות כזה עם זיכרון בני עמינו.

אגב, מתי יחנכו את באי הטכס, שאם כבר טרחו ובאו, לשבת על הכסא מתחילת הטכס ועד סופו, קרי להפסיק את הטיילת בין שורת המכובדים לבימה.